תא"מ 46958-09-15 קשר רנטאקר בע"מ נ' קנר ואח'

1.לפניי תביעה כספית, בסדר דין מהיר, שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים מיום 05.03.2015, בין כלי רכב, מ"ר 42-232-30 שבעת התאונה היה בבעלות התובעת (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 17-642-25 שבעת התאונה היה רשום תחת שמו של הנתבע 1, ומבוטח על ידי הנתבעת 2 בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2.אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשותה ולגבי היקף הנזק.

3.נערך לפניי דיון במסגרתו הסכימו ב"כ הצדדים כי פרוטוקול הדיון שנרשם בתובענה שהגיש הבעלים בפועל של רכב הנתבעים כנגד נהג רכב התובעת והתובעת, תא"מ 37781-07-15 (להלן: "התיק המקביל"), והאסמכתאות שהוגשו במסגרת הפרוטוקול בתיק המקביל ישמשו כראיה בתיק זה. כמו כן, הסכימו ב"כ הצדדים כי בית המשפט בתיק זה יעיין בפרוטוקול בתיק המקביל, שם העיד נהג רכב הנתבעים ומי שנטען כי הוא הבעלים בפועל של רכב הנתבעים (כאשר נהג רכב התובעת לא התייצב לדיון שם), באסמכתאות שהוגשו במסגרתו והחומר המונח לפניו ויכריע בתיק זה.

4.הצדדים הגיעו להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שאחריותו של נהג רכב הנתבעים לקרות התאונה תעמוד על שיעור של 40% ואילו אחריותו של נהג רכב התובעת תעמוד על שיעור של 60%.

הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית לביסוס מסקנתי.

מעיון בתמונות הנזק ברכב התובעת ומעיון בתמונות הצומת בו ארעה התאונה, סבורני כי שני נהגי הרכבים המעורבים בתאונה תרמו ברשלנותם לקרות התאונה.

רכב התובעת עמד בנתיב הנסיעה הימיני ביותר מבין שלושה נתיבי נסיעה, ואילו רכב הנתבעים עמד בנתיב האמצעי, כאשר הנתיב הימיני ביותר מאפשר פנייה ימינה לתחבורה ציבורית בלבד או נסיעה ישרה, הנתיב האמצעי מאפשר נסיעה ישרה בלבד והנתיב השמאלי ביותר מאפשר פנייה שמאלה בלבד.

סבורני כי כאשר נכנסו שני הרכבים לצומת החל רכב התובעת לסטות שמאלה, מאחר שלאחר הצומת נעשה הרחוב צר, היות שמצדו הימיני של הרחוב, לאחר הצומת, חונים רכבים. לכן, אני מקבל את גרסתו של נהג רכב הנתבעים, לפיה נהג רכב התובעת לא נתן לו זכות קדימה ונכנס לנתיב נסיעתו.