תא"מ 46697-10-14 ממרוד נ' לוי

התובע שילם לחברת דן רכב ותחבורה (כשמה אז), זכיינית חברת Avis בישראל (להלן: "אוויס") סך של 20,000 ₪ על חשבון התמורה בגין רכישת רכב שביצע הנתבע. האם מדובר בהלוואה שהעמיד התובע לנתבע, כטענת התובע, העותר להחזר אותה הלוואה, או שמא מדובר במתנה, אשר אין חובה להשיבה, כגרסת הנתבע? זו השאלה העומדת לבחינה בהליך שלפניי.

על עובדות היסוד בהליך – אין מחלוקת של ממש, ואלה הן:

• בין התובע, קבלן במקצועו, ובין הנתבע, אדריכל במקצועו, שררה מערכת יחסי ידידות ארוכת שנים;

• בדצמבר 2009 רכש הנתבע מאוויס רכב תמורת 70,000 ₪. מתוך סכום זה, שילם הנתבע סך 50,000 ₪ בלבד, ואילו התובע שילם את היתרה, תשלום ששולם ישירות לאוויס (להלן: "הסכום שבמחלוקת").

• התשלום שביצע התובע לאוויס נעשה בסוף חודש פברואר 2010.

• במועד כלשהו, בסוף 2013 או בתחילת 2014, פנה התובע לנתבע בקשר לסכום שבמחלוקת.

• ביום 6.1.2014 הנפיק הנתבע חשבונית מס ערוכה על שם התובע, על סך 20,000 ₪, "ע"ח עמלת אדריכל עבור פרויקטים" (חשבונית מס / קבלה מס' 1405, נספח ג' לכתב התביעה).

כאמור, הצדדים מסכימים כי הסכום שבמחלוקת שולם על ידי התובע, לטובת הנתבע. אך בעוד התובע טוען, כי סכום זה נמסר לנתבע כהלוואה, על בסיס חברי, לנוכח יחסי הידידות שבין הצדדים, טוען הנתבע כי קיבל את הסכום שבמחלוקת במתנה, ולשיטתו – כפי שבאה לידי ביטוי בכתב ההגנה – לאות תודה והערכה על כך שהנתבע הפנה אל התובע עבודות מעבודות שונות, ועל פי "נוהג" הקיים, כנטען, בענף הבנייה, שלפיו מתגמלים בעלי מקצוע עמיתים המפנים אליהם עבודה.

מאחר שאין מחלוקת כי הנתבע אכן קיבל את הסכום שבמחלוקת מאת התובע (גם אם על דרך של פירעון חיוב חוזי של הנתבע כלפי אוויס), יש לבחון האם מדובר בהלוואה או במתנה. עמדתי היא, כי נסיבות האירוע מתאימות יותר לגרסה שלפיה מדובר בהלוואה ולא במתנה, ועל כן הנטל להוכיח היפוכו של דבר מוטל על הנתבע.