תא"מ 4569-03-14

הנתבע 2, מר יגאל ששון (להלן: "נתבע 2"), הוא בעל המניות ומנהלה של נתבעת 1, חברת בית הורים לב רמת גן בע"מ (להלן: "נתבעת 1"), שהפעילה בית אבות לשיכון ולטיפול סיעודי בקשישים.

ביום 15.7.2007 נחתם חוזה השתכנות (להלן: "החוזה") בין נתבעת 1 לבין גברת אלגרה ישראלי (להלן: "ישראלי"), כשנתבע 2 חתום כערב לכל תשלומי נתבעת 1. התובעים, מר משה לוי, גברת מלכה לוריא וגברת פלורה קבילי (להלן: "התובעים"), הם קרובי משפחתה של ישראלי, אשר מימנו חלק נכבד מהתשלום עבור שהותה של ישראלי בנתבעת 1, קיבלו ייפוי כוחה לבצע כל פעולה הקשורה לחוזה, וכמו כן, על פי סעיף 18 לחוזה, המחתה ישראלי לתובעים כל החזר כספי מנתבעת 1, ככל שישראלי תהיה זכאית לקבלו.

בעקבות צו סגירה שהוציא משרד הרווחה לנתבעת 1, פונתה ישראלי מנתבעת 1 בחודש יולי 2013.

בחוזה מופיעים שני סעיפים המסדירים את חובות הנתבעים כלפי ישראלי במקרה של הפסקת ההתקשרות מטעמים שונים: סעיף 17 וסעיף 21. לטענת התובעים, חל בענייננו סעיף 21, הקובע חיוב בפיצוי מוסכם, ללא הוכחת נזק, של 50,000 ₪. לטענת הנתבעים, יש להחיל במקרה זה את הוראות סעיף 17 לחוזה, שעניינו השבת סכומים במקרה של סגירת בית האבות או צמצום השירותים הניתנים בו.

השאלה הטעונה הכרעה בענייננו היא אפוא – איזה משני הסעיפים חל בענייננו – האם סעיף 21 או סעיף 17?

סעיף 21 לחוזה קובע כך:

"החברה [נתבעת 1 – ע"י] מתחייבת להחזיק את ישראלי לכל תקופת ימי חייה (וכל עוד תחפוץ בכך ישראלי) ועפ"י התנאים הקבועים בהסכם זה לרבות בענין התשלום החודשי האמור בסעיף 12ג' . במקרה של הפרת התחייבות זו (מסיבה שאיננה באשמתה של המוכרת) מתחייבת החברה לשלם למשתכנת פיצוי מוסכם ומוערך מראש של 50,000 ₪ מבלי לפגוע בכל סעד אחר העומד לטובת ישראלי עפ"י דין." (ההדגשה אינה במקור – ע"י)

כבר בתחילת הדברים אציין, כי נראה שאין מחלוקת בין הצדדים, כי הביטוי "המוכרת" שבסעיף 21 מתייחס לישראלי.

סעיף 17 לחוזה קובע כך:

"17.

• החברה ומנהלה מצהירים בזה כי מצבם של החברה ושל בית האבות הוא במצב טוב, לרבות מבחינה כלכלית, וכי לא צפוי שבית האבות יפסיק פעילותו ו/או יפחית מרמת שירותיו במהלך השנים הקרובות.