תא"מ 45619-02-15 הראל חברה נ' כהן ואח'

1.לפניי תביעה כספית בסדר דין מהיר שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים נטענת שאירעה ביום 21.07.2013, בין כלי רכב, מ"ר 57-749-69 בבעלות המדינה (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 96-164-15, שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבע 1, בבעלותו של הנתבע 2 ומבוטח אצל הנתבעת 3 (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2.המחלוקת בין הצדדים היא לעניין זיקתו של רכב הנתבעים לתאונה, כאשר הנתבעים טוענים כי מדובר בתאונה עצמית של רכב התובעת.

3.נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה נשמעו ראיות הצדדים, העידו נהגי הרכבים הנטענים להיות מעורבים בתאונה ושני עדי ראייה נוספים מטעם התובעת שהיו ברכב התובעת בעת התאונה.

4.בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבלה חלקית.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

הגם שהצדדים הסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה ללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה קצרה למסקנתי:

אני מעדיף את גרסתו של נהג רכב הנתבעים, על פני גרסאותיהם של עדי התובעת, שבהיבטים מסוימים סתרו זה את זה, ועדותם הייתה בלתי קוהרנטית, והותירה בי רושם כי רב הנסתר על הגלוי.

נהג רכב התובעת, שהינו שוטר יס"מ במשטרת ישראל, העיד כי הוא קיבל קריאה דחופה ובעקבות זאת מיהר (עמ' 2, שורות 16 לפרוטוקול) ולכן, ביצע פניית פרסה ונסע על רחוב צר, ולפתע הבחין ברכב הנתבעים שניצב לרחוב עליו נוסע רכב התובעת, גולש לצומת, מבלי שהוא מתכוון לנסוע, דבר שגרם לנהג רכב התובעת להסיט את רכבו ימינה, על מנת לחמוק מהמפגש עם רכב הנתבעים ומשום כך פגע בגדר ועץ שהיו מוצבים בצד הימין של הדרך (עמ' 1, שורות 18-14 לפרוטוקול).