תא"מ 4472-07-12

1.לפניי תביעה כספית ע"ס 16,866 ₪, בסדר דין מהיר שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 02.11.2011, בין כלי רכב, מ"ר 80-940-65 (להלן: "רכב התובעות") לבין כלי רכב, מסוג אופנוע, מ"ר 92-213-67 (להלן: "האופנוע") (ולהלן: "התאונה").

2.אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה, אלא לעניין נסיבות התרחשותה.

3.נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה הוצגו ראיות הצדדים, העידו הנהגים המעורבים בתאונה ועד ראייה נוסף מטעם התובעות שהיה ברכב התובעות בעת קרות התאונה.

4.בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל במלואה.

הגם שהצדדים הסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה קצרה ביותר לביסוס מסקנתי:

אני מעדיף את גרסתם של נהגת רכב התובעת ושל בן זוגה שהיה עמה ברכב בעת קרות התאונה, אשר התיישבה עם מוקדי הנזק ועם היגיון התרחשות התאונה, כאשר עדותם הייתה קוהרנטית ומהימנה עליי, זאת על פני גרסתו של נהג האופנוע שלא הותירה בי רושם דומה.

שוכנעתי כי האופנוע סטה מנתיב הנסיעה השמאלי לנתיב הנסיעה הימין עליו נסע רכב התובעות, כאשר נהג האופנוע אינו נותן לבו לרכב התובעות ומבצע את הסטייה באופן חד ומפתיע ככל הנראה משנזכר ברגע האחרון לפנות ימינה בצומת לרחוב דוד רמז בגבעתיים.