תא"מ 43819-04-15 יונה נ' אוביץ

תביעה מכוחו של שטר חוב עתיק יומין. השטר נמסר לנפרע, מורישה של התובעת, לפני חצי יובל. הנפרע הלך לבית עולמו זה מכבר. בלתי עם הנפרע המנוח (ולנתבע) אין היודע דבר. מסמך וראיה לא הותיר אחריו זולת השטר. הנתבע, עד יחיד, גורס כי לזכרונו המתדלדל לא נותר חב דבר בגין עסקים קצרי מועד ונטולי כתב שעשה עם התובע, שעניינן סחר בעגבניות. במצב ראייתי עגום זה, קצרה הדרך לדחיית התביעה, זאת בהמשך לדיון שהתקיים היום.

רקע וההליך

1.ברקע הדברים: מר אמנון יונה ז"ל (להלן: יונה), בן זוגה ומורישה של התובעת, עסק בתחום הסחר הסיטונאי בירקות, אין חולק. הנתבע עשה לטובתו ביום 26.9.91 (כך עולה מן השטר) שטר חוב, סכומו 15,000 ₪ (להלן: השטר). בשנת 1992 הוגש השטר לביצוע. נפתח תיק הוצל"פ, אך ניתן להבין כי לא נעשה בו רבות וגביה הוא לא הניב. השאלה מתי נמסרה האזהרה בתיק הייתה שנויה במחלוקת. זו נתבררה רק בחלוף שנות דור: הנתבע, עת ביקש לצאת מישראל לעסקיו בחו"ל בשנת 2014, מצא עצמו מול צו עיכוב יציאה מישראל, שמקורו באותו תיק. הוא הגיש בקשה לביטול ההליכי ההוצל"פ, בטענה כי רק אז נודע לו על דבר ההליכים. כב' רשמת ההוצל"פ קבעה בהחלטתה (נספח 2 לתצהיר) כי המצאה כדין בוצעה רק בראשית שנת 2007. מועד זה, יצוין, הוא בסמוך יחסית לאחר פטירתו של מר יונה, ולאחר שבא כוחו הקודם העביר לבא כוח התובעת, עו"ד זילכה, את הטיפול בלא פחות מ-17 תיקי הוצל"פ מן המחצית הראשונה של שנות ה-90' של המאה הקודמת, מהלך שהניב כנראה פעילות נמרצת יותר של טיפול בתיקים, כולל ראיה להמצאה הנדרשת בתיק הנוכחי לידי הנתבע (נספח 5 לתצהיר הנתבע). לנתבע ניתנה אף האפשרות להגיש התנגדות ובקשת ארכה, כפי שעשה, ואלו התגלגלו לבסוף לידי התביעה שלפניי. יוער כי סכום החוב העדכני שנוי אף הוא במחלוקת, כאשר לשיטת התובעת הגיע כדי כ-180 אלף ₪ ולשיטת הנתבע כדי רבע מכך; החלטות ההוצל"פ, ניתן להבין, מצדדות ככלל בעמדת המשיב. אין לכך חשיבות של ממש בהליך הנוכחי (שסופו אחת מאלה – קבלת התביעה ושפעול התיק, או דחיית התביעה) ומקומו בהליכי ההוצל"פ.

2.טוען הנתבע בתצהירו (שבתחילה תמך בהתנגדות ועתה הוא תצהיר עדותו הראשית): בינו יחד עם שותפו המסחרי באותם ימים עזמי אברהים (להלן: עזמי) לבין יונה התקיים שיתוף פעולה מסחרי בן מספר שבועות. הוא ועזמי קיבלו מיונה סכום הנמוך מסכום השטר לצורך קניית סחורה חקלאית, כנגד השטר שדרש יונה. הסחורה נרכשה והועברה ליונה אך זה לא שילם לנתבע ולעזמי את עמלתם, תוך שהוא אף נותר חייב להם כספים, והצדדים הפסיקו את שיתוף הפעולה ביניהם. הנתבע לא ביקש מיונה את השטר, כיוון שנשתכח ולא גרס שיעשה בו שימוש. הנתבע מטעים כי אינו חב ליונה דבר מכוחו של אותו שטר לאקוני שנשתמר בידו ונתגלגל לבסוף לתובעת. הוא מציין כראיה לטענתו זו כי הוא נקלע להליכי פש"ר בשנת 1992, ולו גרס אז כי הוא חב ליונה דבר מה, חזקה שהיה מצרפו לרשימת החייבים, דבר שלא נעשה (נספח 3 לתצהיר).

3.ההתנגדות נדונה כבקשת הרשות להתגונן לפני כב' הרשם (כתארו אז) א' ביטון, והרשות ניתנה בכפוף להפקדת ערובה, שהופקדה. התיק הועבר לטיפולי. הוא נדון בסדר דין מהיר, נוכח סכום השטר המקורי, דבר שהניב בקשות לרוב ואף חיוב התובעת בהוצאות באחד המקרים. בשים לב לתוצאה הבינארית של התיק והעמימות הראייתית, עשיתי מספר ניסיונות לבחון עם הצדדים חלופות לסיום ההליך בהסכמה, ברם הצדדים לא הגיעו כדי הסכמה, הכל כפי זכותם המלאה כמובן, וכך הגענו לכלל הכרעה.

4.הוכחות נשמעו היום. בתחילה נועדו להשמע בהן שני עדים: הנתבע ועזמי. עזמי, תושב עזה, שוחח עם הנתבע על אודות התביעה – שיחה שתכתובה צורף בידי הנתבע – וטען בשיחה כמו גם בתצהיר שהוגש, כי הוא זוכר את יחסי הצדדים היטב, כי עזמי והנתבע קיבלו 10,000 ₪ לרכישת סחורה חקלאית ואמורים היו לקבל עמלה, ברם יונה לא נתן להם את עמלתם ונותר חייב להם 3,000 – 4,000 ₪ עמלה שלא שולמה, וכך תמו יחסי הצדדים. הנתבע עתר לזימונו לדיון, דיון הופק, אך תוך שביארתי שבמקרה של קושי בהתייצבותו של עזמי יודיע הנתבע מיידית, דבר שהיה מאפשר האצת הדיון והיערכות מתאימה של בית המשפט והצד שכנגד. הנתבע לא הודיע, אלא בפתח הדיון, כי עזמי לא יתייצב בשל אי קבלת אישורים בטחוניים. כך נערך היום הדיון שבו נחקר הנתבע לבדו. עדותו של עזמי, מטבע הדברים, נעדרת כל משקל.

5.הנתבע נחקר על יחסיו עם יונה, והוסיף פרטים על דבר העסקה ברוח טענותיו של עזמי. הוא דיבר אף בעמלה שהיה אמור לקבל, של 5% או 7% (מתוך מה בדיוק – לא הובהר), ונחקר בעיקר על אודות ההובלה, הרכישה והפסקת ההתקשרות עם יונה.

6.לאחר אלה סיכמו הצדדים, ונציין עיקרי טיעוניהם. ב"כ הנתבע גרס כי עדותו היחידה של הנתבע די בה להרמת הנטל לאי-התקיימות התנאי להגשת השטר לביצוע. הוא עמד על סבירות גרסת הנתבע, על לאקוניות השטר, על היעדר ההיגיון בכך שייזום הליכי פש"ר ולא יכלול בהם את חובו ליונה, לו היה חוב כזה, ועל כי יונה יזם כנראה מגוון רב של תיקי הוצל"פ נגד הנתבע ואחרים, כאשר בעניינו של הנתבע ניצל כנראה את היוותרות שטר החוב בידו. ב"כ התובעת מנגד אישר כי אין בידי מרשתו ידיעה כלשהי על עסקת היסוד, אך הטעים כי גרסתו של הנתבע קרסה מעצמה. היא מתפתחת, ואף נעדרת היגיון, דוגמת כך שלא היה אמור להרוויח כלל אילו הסתכמה עמלתו על 5 או 7 אחוז מהסך של 15,000 ₪, סכום הנמוך מעלות ההובלה. כן נדרש הוא לאספקטים שונים של תיק ההוצל"פ.

דיון