תא"מ 43352-09-11 כהן נ' הניה

לפניי תובענה על סך של 45,000 ₪, שראשיתה – בתובענה בסדר דין מקוצר, וביסודה – שיקים שנמשכו מחשבונו של הנתבע, חוללו באי-פירעון מחמת שבוטלו בידי הנתבע, ומצויים בידי התובע, אשר פרע אותם לטובת מציגיהם לפירעון.

בפתח הדברים יש להבהיר, כי אין מדובר בתביעה שטרית – שכן השיקים האמורים משוכים למוטב בלבד, ואין חולק כי התובע אינו המוטב להם. מטעם זה גם הוגשה התביעה בסדר דין מקוצר, ולא במסגרת של בקשה לביצוע שטר בלשכת ההוצאה לפועל. המסגרת הנורמטיבית מצויה, אפוא, בדיני הערבות, ולא בדיני השטרות.

לאחר שעיינתי בחומר הראיות שבתיק, שמעתי את עדויות הצדדים ואת סיכום הטיעונים, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל.

בטרם אתייחס, בתמצית, לנימוקיי להחלטה זו, אציין, כי מידת המהימנות שמצאתי לייחס לעדויות הצדדים כולם – נמוכה ביותר. כל העדים שהעידו לפניי הציגו גרסאות לא קוהרנטיות, סתרו בעצמם את עדויותיהם שלהם, ונראה היה כי איש מהם לא הקפיד לתאר את האירועים כפי שהתרחשו בפועל.

הגדיל עשות העד מר אורי עזרא (להלן: "עזרא") אשר הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם כל אחד מהצדדים, אשר חתם ביום 1.11.2012 על תצהיר מטעם הנתבע, שבסעיף 13 שבו ציין כי "לא הגשתי תצהיר מטעם ו/או לטובת התובע בתביעה זו", זאת בשעה שעוד ביום 13.9.2012, כחודש וחצי לפני החתימה על תצהיר זה, חתם על תצהיר עדות ראשית מטעם התובע בהליך זה. מאליו מובן, כי המהימנות שניתן לייחס לעדותו של עזרא – ולתצהיריו – שניהם כאחד, היא נמוכה ביותר, שלא לומר – אפסית.

אשר לטענת הזיוף שהועלתה במסגרת בקשת הרשות להתגונן, הנתבע כשל בהוכחתה של טענה זו, אפילו במידה המצדיקה העברה של הנטל אל הצד שכנגד להוכיח כי החתימה על השיק – חתימתו של הנתבע היא.

ברי, כי לא ניתן להסתפק בטענה כללית לזיוף, ועל הטוען טענה כזו להביא ולו ראשית ראיה, אשר יש בה כדי להצדיק דיון בטענה. בענייננו, לא הוצגה כל ראיה המחזקת או התומכת בטענת הזיוף – לא חוות דעת מומחה, ואפילו לא דוגמאות חתימה שיש בהן כדי להצדיק בירור מעמיק יותר של טענת הזיוף. זאת לצד המהימנות הנמוכה שאני מייחס לגרסת הנתבע, אשר, כאמור, שינה את גרסאותיו פעמים אחדות, התכחש להיכרותו עם יתר המעורבים בהליך זה (עטיה, עזרא והתובע עצמו), אף שלאחר מכן הודה בהיכרות מוקדמת איתם – כל אלה מביאים לכך, שאני דוחה את טענת הזיוף, וקובע כי הנתבע עצמו חתם על השיקים נושא הליך זה.

גם לשאלת האופן שבו הגיעו השיקים מן הנתבע אל התובע, זגזג הנתבע בין גרסאות שונות, על פי נוחותו. בתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן, טען הנתבע רק כי חתימתו זויפה על גבי השיקים, אך לא טען כי השיקים נגנבו או אבדו לו. לעומת זאת, במסגרת הדיון בבקשת הרשות להתגונן, כבר שכלל הנתבע את גרסתו, והעיד כי:

"נאבד לי, גנבו לי, מהארנק גנבו לי. אני נוסע עם האופניים זה נפל לי." (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 15.2.2012, ש' 22)

כבר משורה קצרה זו ברור, כי גרסתו של הנתבע אינה קוהרנטית, שכן הוא לא הצליח להחליט האם השיקים אבדו לו או שנגנבו מארנקו, ומכל מקום – נראה מגרסה זו כי השיקים אבדו או נגנבו על ידי גורם בלתי ידוע, בעת שרכב הנתבע על אופניו ברחובות העיר.

עם זאת, בחקירתו הנגדית במסגרת דיון ההוכחות, חלה כבר התפתחות נוספת בגרסתו של הנתבע, אשר טען כי השיקים נגנבו ממנו בידי מר יורם עטיה (להלן: "עטיה") ועזרא (וראו לעניין זה עמ' 19 לפרוטוקול מיום 4.5.2014, ש' 20 – 21). לגרסה זו לא נמצא זכר בתצהירו של הנתבע, וגם בהודעה שמסר במשטרה (נספח ו' לתצהיר הנתבע) אין זכר לגרסה זו.