תא"מ 42880-08-13 ידיד נ' דבוש

לפניי בקשה שהגישה ב"כ הנתבעת להתיר לה להגיש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת, שהיא אף סבתה. בקשה זו, אף שהדבר לא צוין בה מפורשת, מכוונת לקבלת ההיתר של בית המשפט למסירת עדות בידי המייצג, בהתאם לכלל 36 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: כללי האתיקה).

הבקשה באה בגדרה של תביעה בסדר דין מקוצר שהגיש התובע לשכר טרחה בסכום של כ-11,200 ₪ בקשר עם ייצוגה הנטען שנועד להשגת הכרה בה כנרדפת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957. בבקשת הרשות להתגונן, המפורטת ורחבת היריעה שהגישה, טענה הנתבעת, כטענה מרכזית ובבחינת הנקודה הארכימדית של משנתה, כי באת-כוחה (שהיא נכדתה) קיימה עוד בחודש יולי 2011 שיחה עם עורך דין ברקאי ממשרד התובע. שיחה זו תוכנה ומשמעותה המשפטית היו שהתובע מנוע מלהמשיך בייצוג הנתבעת – נתון (שאינו בודד) השולל לשיטתה את הזכאות לשכר טרחה. רשות להתגונן ניתנה בינתיים, והצדדים נתבקשו להגיש תצהיריהם.

ב"כ הנתבעת עתרה ביום 8.8.14 (קודם להגשת טיוטת התצהיר עצמו) לאפשר לה להגיש תצהיר שלה עצמה, אשר נסב על השיחה בינה לבין עו"ד ברקאי ממשרד התובע ביולי 2011, כמו גם על שיחות נוספות שערכה וגלגולי ייצוגה של הנתבעת. את תוכן תצהירה הגדירה ב"כ הנתבעת, בבואה לשכנע את בית המשפט להתיר לה את הגשת התצהיר אגב ייצוג הנתבעת, ככזו אשר מצויה "בלב ליבה של תביעה זו ועל כן אקוטית לשם חשיפת האמת בתיק הנידון".

הבקשה הוגשה בלא שצורף לה העתק התצהיר שהגשתו נתבקשה. אפשרתי לתובע להגיב. לאחר קבלת התגובה הראשונית הוריתי כי בשים לב לכך שתוכנו המדויק של התצהיר והתאמתו לכלל 36 לכללי האתיקה אינם ברורים בשלב זה, אאפשר את הגשת התצהיר, שלאחריו יוכל התובע לשוב ולהביע עמדתו (החלטתי מיום 26.8.14). בסמיכות למתן אותה החלטה הגישה הנתבעת מספר רב של מסמכים שונים, עד כדי כך שנדרשה להגיש למזכירות מספר בקשות שמטרתן לנסות ולערוך בהם סדר על מנת שיתויקו כיאות. ביניהם: טיוטת תצהירה. לאחר שהתובע קיבל העתק טיוטת התצהיר, הוא מסר ביום 7.9.14 את תגובתו המפורטת. הוא הותיר (ובדין) את העניין לשיקול דעתו של בית המשפט, אך תוך הערת מספר הערות מסתייגות באשר לקשיים בהעדת המייצג. עתה ניתן לבחון באורח סדור את התצהיר ויתר המסמכים שסודרו בתיק שבמערכת, תוך בחינתם על רקע מכלול הדברים, והגיעה עת הכרעה סופית בבקשה.

דין הבקשה להידחות. אנמק בקצרה.

ב"כ הנתבעת לא ציינה ולא נדרשה בבקשתה לאותו כלל שמחמת קיומו עתרה היא מלכתחילה למתן אישורו של בית המשפט להגשת תצהיר בידה. היא הסתפקה בבקשה כי בית המשפט "יאשר" את הגשת התצהיר, בנימוק שאם לא יתאפשר לה להגישו, תתקשה מרשתה-סבתה לאתר ייצוג אחר.

ההיתר המיוחל נדרש נוכח הוראות כלל 36 לכללי האתיקה, הקובע כך:

"א.לא ייצג עורך דין אדם בהליכים משפטיים, לרבות ערעור, אם הוא עומד להעיד מטעם אותו אדם באחד משלבי ההליכים האמורים; נקרא עורך הדין להעיד מטעמו של אדם אחרי שהחל לייצגו – יחדל מן הייצוג.

ב.הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על מסירת עדות כשעורך דין נקרא להעיד בידי בעל דין יריב, או בעניין שהוא טכני או ברשות בית המשפט או ברשות הועד המחוזי."