תא"מ 42778-12-14

1.לפניי תביעה ותביעה שכנגד כספיות בסדר דין מהיר שעילתן נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 23.07.2014, בין כלי רכב, מ"ר 74-705-78 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 93-351-13 (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2.אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה, אלא לעניין נסיבות התרחשותה.

3.נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה הוצגו ראיות הצדדים, והעידו הנהגים המעורבים בתאונה.

4.בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה והתביעה שכנגד להתקבל חלקית, באופן שנהג רכב התובעת יישא באחריות בשיעור של 70% ונהג רכב הנתבעים יישא באחריות בשיעור של 30%.

הגם שהצדדים הסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה קצרה לביסוס מסקנתי:

אני מעדיף את גרסתו של נהג רכב הנתבעים, שהייתה קוהרנטית, סדורה, ושהתיישבה עם מוקדי הנזק ברכבים המעורבים בתאונה, על פני גרסתו של נהג רכב התובעת.

על פי מוקדי הנזק ברכבים המעורבים בתאונה – רכב התובעת לכל אורך צד שמאל ורכב הנתבעים בדלת ימינית אחורית ובכנף ימינית אחורית – ניתן ללמוד כי רכב הנתבעים לא ביצע סטייה ימינה שגרמה לתאונה אלא רכב התובעת הוא שביצע סטייה שמאלה שגרמה לתאונה. אם רכב הנתבעים היה מבצע סטייה ימינה שהייתה גורמת לתאונה, הרי שהיינו מצפים לראות פגיעה בחלק הקדמי של דופן ימין ברכב הנתבעים, שכן הסטייה מתבצעת כאשר החזית והחלק הקדמי של הרכב פונים לכיוון אליו מתבצעת הסטייה.

יתירה מזאת, נהג רכב התובעת הודה כי הוא סטה שמאלה במטרה להשתלב שמאלה (עמ' 1, שורות 24-23 לפרוטוקול), כאשר בכוונתו לפנות שמאלה בצומת (עמ' 2, שורות 13-12 לפרוטוקול). אלא הוא טוען כי התאונה ארעה לאחר שכבר השתלב שמאלה.

איני יכול לקבל טענה זו של נהג רכב התובעת הן לאור מוקדי הנזק, כאמור לעיל והן לאור העובדה כי הוא העיד כי לא הבחין ברכב הנתבעים סוטה ימינה אלא רק הרגיש חבטה (עמ' 2, שורות 16-14 לפרוטוקול). ללמדך, כי נהג רכב התובעת סטה שמאלה מבלי ליתן דעתו אם הנתיב אליו הוא חפץ להשתלב פנוי או לאו, וכי רכב הנתבעים לא סטה ימינה שאחרת נהג רכב התובעת היה מבחין בו מבצע סטייה.