תא"מ 42506-01-15 שומרה חב' לביטוח בע"מ נ' עוזיאל ואח'

1.תביעה זו עניינה נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר ארעה במגרש חניה במתחם קניות בנשר. התובעת טוענת לזכותה לשיבוב נזקים בסך כולל של 4,522 ₪.

2.המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת האחריות לקרות התאונה, וממילא להטבת הנזקים, וגם בשאלת הנזק עצמו.

3. אין כמעט מחלוקת בעובדות התאונה: שני כלי הרכב היו בתנועה במעברי מגרש החניה, על כבישים דו-נתיביים ודו-סטריים, שהנתיבים מסומנים בהם בבירור. רכב התובעת נע לאורך ציר תנועה אחד, ואילו רכב הנתבעים הגיע מימינו, במעבר המתחבר על ציר תנועת רכב התובעת בצומת T. בפני שני הנהגים ניצב תמרור "האט ותן זכות קדימה". שני הנהגים לא הבחינו זה בזה קודם לתאונה. רכב הנתבעת שם פעמיו אל מקום חניה פנוי שהיה לפניו (בניצב לכיוון תנועת נהג התובעת, ומשמאלו), מול הנתיב השמאלי של ציר הנסיעה שלו, כך שעליו לחצות את ציר תנועת רכב התובעת כדי להגיע למקום החניה.

4.המפגש עצמו בין המכוניות ארע בנקודה בצומת שהיא מקום ההצטלבות של נתיב נסיעת רכב התובעת (הנתיב הימני בציר הנסיעה שלו) עם הנתיב השמאלי של ציר נסיעת רכב הנתבעים. רכב הנתבעים הגיע לנקודה קודם, כך שחזית רכב התובעת פגע בחלקה הקדמי של הכנף השמאלית-קדמית של רכב הנתבעים.

5.שתי נקודות המחלוקת היחידות הן (א) טענת נהג התובעת כי רכב הנתבעים הגיע על הנתיב השמאלי של ציר התנועה שלו, דהיינו: סטה שמאלה על ציר התנועה קודם להגעתו לצומת, בעוד הנתבע 1 טוען שהגיע לצומת על הנתיב הימני, וסטה שמאלה בתוך הצומת; ו-(ב) טענת הנתבע 1 כי לרכב התובעת לא נגרם נזק כלשהו, בעוד נהג התובעת טוען כי נפגע המגן הקדמי ונגרמו הנזקים המתוארים בחוו"ד השמאי.

6.לאחר ששמעתי את עדויות הנהגים, בחנתי את תמונות זירת הארוע ואת תמונות הנזק, אני קובע, לעניין כיוון נסיעת רכב הנתבעים, כי מסתברת בעיני יותר גרסת נהג התובעת בעניין זה, הן לאור המנח הנחזה של רכב הנתבעים לאחר התאונה, כעולה מהתמונה נ/2(3) (ובהקשר זה לא מסתבר בעיני כי הנתבע 1 אכן הסיע את רכבו אחורה לאחר התאונה, כפי שטען, ואף לא מסתבר בעיני כי מנח הרכבים הנחזה הוא רק תוצאה של זווית הצילום), והן לאור ההערכה המסתברת של ההתנהגות הצפויה של הנתבע 1, שעה שראה אל מול עיניו מקום חניה פנוי, שמאלה מכיוון נסיעתו, ובמגרש חניה עמוס לעייפה (כפי שהעיד בעצמו). מסתבר הרבה יותר כי בלהט חיפוש החניה, ובשאיפה להקדים כל מתחרה על המקום הפנוי, נשתכח ממנו לרגע הצורך בזהירות המתבקשת.

7.מכל מקום, תוצאת פסק-הדין היתה נותרת כמעט ללא שינוי גם אלמלי העדפתי בנקודה זו את גרסת נהג התובעת, שכן כמעט אין בהבדל הקל בין הגרסאות כדי להשפיע על מידת האחריות שאני מייחס לכל אחד מהנהגים.

8.לעניין הנזק, סבורני שהתובעת עמדה בנטל להוכיחו: השמאי מצא נזקים, ולא נחקר, ומועד בדיקתו את הרכב היה סמוך מאד לאחר התאונה. אילו היתה גרסת הנתבעים, כי מדובר בנזקים ישנים, לא היתה נפקות למועד בדיקת הרכב, אולם לאחר שהנתבע 1 העיד, כי למראה עיניו רכב התובעת היה נקי מפגיעות, הרי שאין להסיק אלא, שהנזק שנגרם הוא כזה שאינו מיידית נראה לעין, כפי שאופייני למדי לפגיעות מגן קדמי, או כזה שנעלם מעיני הנתבע 1 באותו רגע (ויש לזכור, כי היה יום סגריר אפרורי).

9.לאור תיאור התאונה כמפורט לעיל, אני סבור שיש לחלק את האחריות בין הנהגים, באופן שהאחריות הרבה יותר היא על הנתבע 1, וזאת לאור הימצאותו על הנתיב הלא-נכון בעת המפגש (כאמור, בין אם הגיע לשם בנסיעה ישרה על הנתיב השמאלי, ובין אם לאו), באופן שצמצם את מרווח הפעולה של נהג התובעת, ואת יכולתו לבלום את רכבו מבעוד מועד. עניין זה גרם לתאונה במידה רבה יותר מאשר אי-מתן זכות הקדימה מצד נהג התובעת.