רונן נ' נחום ואח'

1.תביעה ותביעה שכנגד אלה עניינן נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 5.2.2015 בכביש 4. התובע טוען לנזקים בסך כולל של 25,456 ₪, בגין עלות תיקונים, שכר שמאי, בזבוז זמן, עגמת נפש; ואילו התובעת שכנגד טוענת לזכותה לשיבוב נזקים בסך כולל של 11,802 ₪.

2.המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת האחריות לקרות התאונה, וממילא להטבת הנזקים, ובתביעה העיקרית התעוררה גם מחלוקת באשר להוכחת הנזקים עצמם.

3. אין חולק, כי היה מפגש בין צד שמאל של האופנוע, עליו רכב התובע, לבין צד ימין של הרכב בו נהג הנתבע. שני הנהגים העידו כי התנועה היתה עמוסה. התובע טען, כי גם ברוכבו על אופנוע כבד, אין הוא נוסע בשול אפילו בעת עומס וכדי לעקוף את התנועה, ולכן נסע בנתיב הימני, כדרך שנוסע רכב בעל 4 גלגלים, ואז נפגע משמאלו. הנתבע טוען, כי הוא שנסע בנתיב הימני, וכשהרכב לפניו בלם בפתאומיות, בלם אף הוא, תוך הטיית ההגה ימינה כדי להימנע מפגיעה (ולאחר מכן היגוי-תיקון שמאלה), ותוך התנועה ימינה הופיע לפתע מימינו, מהשול, אופנוע התובע, ופגע בו.

4.במחלוקת זו שבין הנהגים, אני מעדיף את גרסת התובע. לבד מעצם ההתרשמות מהעדויות, שאף היא נוטה לטובת התובע, יש לציין כי אם נאמץ את גרסת הנתבע כפשוטה, ממילא לא היתה התאונה אמורה להתרחש, שכן לשיטתו כלל לא סטה לשול, בעוד זה היה נתיב נסיעת האופנוע. מכאן, כי גרסתו של הנתבע אינה הרמונית מתוכה, ולפיכך גרסת התובע עדיפה עליה.

5.עוד יש להדגיש, כי גם לגרסת הנתבע, עיקר האחריות להתרחשות התאונה רובץ לפתחו, שכן אם נאלץ אגב בלימה לסטות ימינה כדי להימנע מלפגוע ברכב שלפניו, משמע לא שמר על מרחק נאות, שאחרת לא היה כל צורך בתמרון החירום, והתאונה לא היתה מתרחשת. גם לגרסתו, בחלקו של התובע יש לכל היותר אשם תורם. משכך, אני סבור שהנטל להוכיח את האשם התורם רובץ לפתחו, ובהעדר כל ראיה תומכת, יש לקבוע כי לא עמד בנטל זה.

6.לפיכך אני מאמץ את גרסת התובע, וקובע כי הנתבע סטה לעברו, מן הסתם בשל תמרון זהה לזה שתיאר, אולם כזה שבוצע לא על הנתיב הימני, אלא על הנתיב שלשמאלו. לפיכך, יש לדחות את התביעה שכנגד, ולקבל את התביעה העיקרית ככל שהוכחו רכיבי הנזק שבה.

7.באשר לנזק זה, המחלוקת היא עקרונית: התובע מבסס את תביעתו על הנזקים שנגרמו לאופנוע, בהתאם לחוות-דעת שערך עד מומחה, שמאי רכב, שלא נחקר על חוות-דעתו. אלא, שאגב עדותו של התובע התברר, שעוד קודם להגשת התביעה מכר את האופנוע, בלא לתקנו. התובע לא התייחס לעניין המכירה בכתב התביעה, ואילו בעדותו לא נקב, לא בסכום המכירה, ולא בסכום בו הופחתה התמורה ממחירון האופנוע, כתוצאה מהתאונה, אם כי טען, בלא לנקוב בסכום מדויק, כי הפחית מהתמורה את הנזק כפי שנקבע על ידי השמאי. כמעט מיותר להוסיף, כי לא הוצגה ראיה בכתב לעניין המכירה ומחירה.

8.הנתבעים טוענים, אפוא, כי נזקו של התובע לא הוכח, שכן הנזק בפועל הוא ההפרש בין המחיר שיכול היה התובע לקבל בעד האופנוע במכירה מרצון כשהוא תקין, לבין המחיר בו נמכר בפועל, כשהוא ניזוק. הפרש זה אינו זהה בהכרח לעלות התיקון, המוכחת על ידי חוות-דעת השמאי, ואילו חוות-דעת זו כלל אינה רלבנטית, שכן האופנוע לא תוקן.

9.התובע טוען, מנגד, כי די בחוות-דעת השמאי כדי לקבוע מה היו הנזקים שנגרמו בתאונה, ואין במכירת האופנוע כדי להעלות או להוריד לעניין זה.