תא"מ 41410-04-14 שקורי נ' גילה ואח'

התובעת היא בעלים של זכות ציבורית להפעלת מונית (להלן – "הזכות הציבורית"). הנתבע 2 (להלן – "הנתבע") עוסק בתיווך בעסקאות להשכרת זכויות ציבוריות להפעלת מוניות לבעלי מוניות. הנתבע מנהל את עיסוקיו באמצעות פרטי עוסק המורשה של הנתבעת 1 (להלן – "הנתבעת").

ביום 20.6.2012 נכרת בין הצדדים (התובעת, מצד אחד, והנתבעת – באמצעות הנתבע, מהצד השני) הסכם שכירות, במסגרתו שכרה הנתבעת מהתובעת את הזכות הציבורית של התובעת לתקופה של 12 חודשים. דמי השכירות הועמדו ע"ס 1,200 ₪ לחודש. בתום תקופת השכירות (ביום 20.6.2013) היה על הנתבעת להשיב לתובעת את הזכות הציבורית.

בהסכם נקבעה ההוראה הבאה: "במקרה וצד ב' לא יחזיר במועד הנכון בהתאם להסכם את הרישיון והתעודות המצורפות יחד עם שלטי המכונית, יהיה על צד ב' לשלם לצד א' את הסך של 100 ₪ ליום דמי נזקים והוצאות".

הנתבעת היא צד להסכם השכירות. אם החתימה על הסכם השכירות היא חתימת הנתבע, המשמעות היא שהנתבעת נתנה הרשאה לנתבע לחתום בשמה, שהרי הנתבעים מאשרים שהעסק מתנהל תחת פרטי הנתבעת. הנתבע הוא בעל דין נכון ודרוש, מעצם הודאתו בכך.

על אף הגדרת הנתבע את עצמו כמי שעוסק בתיווך, למעשה – ביחסים שבין התובעת לנתבעים, הנתבעים הם השוכרים. בנסיבות העניין, בשים לב להוראות הדין, המחייבות זהות בין בעלים של זכות ציבורית לבין רישום הבעלות על הרכב במשרד הרישוי, התובעת היא שנרשמה במשרד הרישוי כבעלים של הרכב. הגורם שרכש את הרכב (להלן – "הצד השלישי") עשה כן בסיוע הלוואה שקיבל מקידום ד.ש. השקעות ופיננסים 1992 בע"מ (להלן – "הנושה"), כאשר לצורך הבטחת פירעון ההלוואה שועבדו הזכויות ברכב לטובת הנושה. בהיעדר תשלום, נקט הנושה בהליך למימוש השעבוד על הרכב בלשכת ההוצאה לפועל והרכב נתפס לצורך מכירתו בהליך כינוס נכסים.

בשל הליכי ההוצאה לפועל והעובדה שמונה כונס נכסים על הזכויות ברכב, קיימת הייתה מגבלה על הפרדת הזכות הציבורית מהרכב עצמו. התוצאה הייתה שבתום תקופת השכירות לא ניתן היה להפריד את הזכות הציבורית מהרכב והנתבעים לא השיבו לתובעת את הזכות הציבורית במועד.

בין הצדדים התנהל דין ודברים, שנועד לבחון אפשרות להארכת תקופת השכירות. הנתבע ביקש להאריך את תקופת השכירות לשנה נוספת, בעוד שהתובעת – בסופו של יום – ביקשה להאריך את השכירות לתקופה של חצי שנה בלבד, כמו כן – הועלו מטעמה דרישות נוספות שנועדו להבטיח את זכויותיה בזכות הציבורית. במסגרת ההידברות בין הצדדים מסר הנתבע לתובעת ארבע המחאות, ע"ס 1,200 ₪ כל אחת, סכום ששיקף מבחינתו תשלום עבור ארבעה חודשי שכירות נוספים. התובעת קיבלה את ההמחאות, פדתה אותן וראתה בהן תשלום על חשבון הפיצוי המוסכם.