תא"מ 41010-06-15 אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ נ' כדורי ואח'

1. תביעה זו עניינה נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 19.12.2014 ברח' קאודרס בחיפה. התובעת טוענת לנזקים בסך כולל של 10,843 ₪, בגין עלות תיקונים, ירידת ערך ושכר שמאי. בין הצדדים מתנהל גם הליך מקביל (תא"מ (נת') 35423-08-15), בו הנתבעת 2 היא התובעת את נזקיה.

2.המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת האחריות לקרות התאונה, וממילא להטבת הנזקים, וכן בשאלת הוכחת הנזקים עצמם.

3. אין חולק במרבית העובדות: נהג התובעת הסיע את רכבו במעלה הרחוב, שהוא דו-סטרי ודו-נתיבי, כשבצד ימין חונה רכב הנתבעים, כשדלת הנהג פתוחה מעט. נהג התובעת הבחין בדלת הפתוחה, ולא ניסה להתרחק שמאלה. ברגע שחלף על פני רכב הנתבעים, נוצר מגע בין הפינה הימנית-קדמית של רכב התובע לבין הדלת הפתוחה.

4.ההבדל בין הגרסאות הוא בפרטים החסרים בתיאור דלעיל: נהג התובעת טוען, כי לא הבחין בסימנים המעידים כי מאן דהוא מתעתד לצאת מהרכב, ועל כן לא חשב להתרחק מהדלת, אולם זו נפתחה ממש בעת שחלף על פניה, ומכאן הפגיעה, ואילו נהג הנתבעים טוען, כי לא פתח את הדלת מעבר לאותה פתיחה מעטה, שכן בעת הפגיעה היא עסוק בשחרור ההתקן בכסא הבטיחות של בנו, שישב במושב האחורי. עם זאת, העיד כי קודם לפניה אחורה, הניח את רגלו על מפתן הדלת, כדי לתמוך בדלת שלא תיסגר מאליה.

5.אשת נהג הנתבעים, שהיתה עמו ברכב (לגרסתו; נהג התובעת העיד כי ראה אותה על המדרכה, אולם מסתבר כי הוא ראה אותה שם לאחר התרחשות התאונה, ויכול כי יצאה בינתיים מהרכב), לא התייצבה להעיד. לדברי הנהג הנתבעים, היא "ראתה פחות או יותר מה שאני ראיתי".

6.התרשמתי כי שני הנהגים העידו בכנות, ולא מצאתי בנסיבות לייחס השלכות של ממש להיעדרות אשת נהג הנתבעים. על כן מסתברת ביותר האפשרות, כי דלת הרכב החונה אכן נפתחה מעט, ככל הנראה עקב לחץ הרגל המונחת להשהות את סגירתה, ובלא שנהג הנתבעים התכוון לכך – ולפיכך התרחשה התאונה. זאת מעבר לאחריות המסוימת שניתן להטיל על מי שפותח דלת לעבר הכביש, ומותיר אותה פתוחה ללא צורך, תוך יצירת מפגע לעוברי הדרך. מאידך, גם בידי נהג התובעת היה, בוודאי, למנוע את התאונה, בקלות, על ידי התרחקות מהרכב החונה ומהדלת הפתוחה, אותה, כאמור, ראה מבעוד מועד. ההנחה העובדתית דלעיל מתיישבת גם עם הגיון הדברים וגם עם תמונות הנזק, בשים לב לכך שאין זה מסתבר שנהג התובעת, הרואה דלת פתוחה אך מעט, יסע (ללא צורך) בצמידות כה רבה לרכב חונה, עד שיפגע באותה דלת.

7.לאור האמור, אני סבור שיש לחלק את האחריות בין שני הנהגים בחלקים שווים, ולפיכך ישא כל צד במחצית מנזקיו המוכחים של הצד שכנגד.

8.באשר לנזקים אלה, בתיק שבפני, התובעת צרפה חוות-דעת שמאי (עליה לא חולקים הנתבעים, לגופה), וכן חשבונית תיקון והוראת תשלום. התובעת סבורה שדי באלה, ואילו הנתבעים טוענים, כי נוכח ההסדרים אשר יש להניח כי מצויים בין התובעת לבין המוסך המתקן, הרי שהחשבונית אינה משקפת את עלות התיקון האמיתית לתובעת, ויש להניח כי ישנה חשבונית זיכוי, או דרך התחשבנות נוספת – וכי על כן, כל עוד לא הוצגה קבלה, יש לראות את הנזק כאילו לא הוכח, כלל.

9.אני סבור, שבתיקים מסוג תיקים אלה שבפני, בהן נוהגת גמישות מסוימת בסדרי הדין ובגילוי המסמכים, על יסוד מוסכמות ענפיות, אין מקום לטענה שכזו, בלא דרישה פורמאלית לגילוי ועיון במסמכים, עליה ניתן היה לתת את הדעת ובה ניתן היה להכריע לגופה. משכך, ומאחר שהמסמכים שצורפו יוצרים תשתית ראייתית מספקת להיקף הנזק, ולא הובאה ראיה נגדית שתתמוך בטענה כי התובעת נוהגת לייצר מסמכים מטעים, כמעט עד כדי תרמית – אני דוחה את הסתייגות הנתבעים בעניין זה.