תא"מ 4050-09-13 אליהו חברה לבטוח בע"מ נ' מנשה ואח'

מונחת בפני תביעה, שעניינה תאונת דרכים, אשר אירעה ביום 27.12.11 ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן בין כלי רכב נושא מספר רישוי 87-721-71 ובין כלי רכב נושא מספר רישוי 87-966-62 (להלן: "התאונה").

אין חולק כי אירעה התאונה, אך יש חולק באשר לנסיבות התרחשותה.

העידו בפני שני הנהגים המעורבים בתאונה והוגשו הראיות.

בתום הדיון בתביעה, לאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הסמיכו באי כח בעלי הדין את בית המשפט לפסוק את הדין על דרך הפשרה, על פי סע' 79 א לחוק בתי המשפט התשמ"ד-1984. זאת לאחר שהובהר לצדדים כי פסק הדין יינתן עם נימוקים קצרים וכי העילות לערעור על פסק דין זה הינן מצומצמות ביותר, כך שקיים קושי משמעותי לערער עליו.

לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות, ובשים לב לנסיבות קרות התאונה ומוקדי הנזק ברכבים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחלק את האחריות בין הנהגים המעורבים, באופן בו יישא הנתבע 1 באחריות בשיעור של 90% ואילו נהגת התובעת תישא באחריות בשיעור של 10%.

עדותה של נהגת התובעת, אשר הובאה כתימוכין בגרסת התובעת, היתה קוהרנטית ואמינה, והיא תיארה התאונה באופן ברור ושיטתי. לדבריה התאונה התרחשה בעת שהחלה בנסיעה לקראת פניה שמאלה, מן הנתיב השמאלי ביותר מבין שני נתיבי נסיעה. כאשר רכבה התקדם מעט ישר, על מנת להתחיל בפניה שמאלה סטתה המשאית לעברה מן הנתיב שמימינה. נהגת התובעת העידה, כי המשאית פגעה בחלקו הקדמי ימני של רכב התובעת עם הגלגל האחורי השמאלי של המשאית.

לדבריה, לאחר התאונה נאלצה להסב את תשומת ליבו של הנתבע להתרחשות התאונה, כי צפרה לו, ולאחר מכן שאלה אותו כיצד לא הבחין שפגע בה. לדבריה, הנתבע השיב בטענה, כי לא הרגיש כי פגע בה, שכן חלונותיו היו סגורים והוא שמע רדיו.

עדות הנתבע 1, אשר הובאה כתימוכין בגרסת הנתבעים (להלן: "הנתבע") לא הפריכה את גרסת התובעת, ואף איששה את עיקריה. הנתבע אישר, כי בעת התאונה היה רכב התובעת בנתיב השמאלי בעוד המשאית בנתיב הימני. הוא אישר, כי מגמת המשאית היתה לפניה שמאלה.

זאת ועוד, לפי עדות הנתבע, הוא עצמו לא ראה התאונה ואישר, כי לאחר התאונה נהגת התובעת צפרה לו נהגת והאשימה אותו באחריות לתאונה (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 22, וכן שורה 29). הוא אף אישר את טענת נהגת התובעת כי לאחר התאונה אמר לה כי לא ראה אותה וכי שמע רדיו (עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 16).

עם זאת, טען הנתבע, כי הבחין ברכב התובעת במראה מנסה לסטות ימינה, ואז הבחין כי רכב התובעת חוזר וסוטה לעבר נתיבו, אף כי לא ראה את פגיעת רכב התובעת במשאית (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 9-13). עדותו זו אינה עולה בקנה אחד עם גרסתו המקורית בטופס ההודעה מטעמו, שם טען, כי ראה במראה את רכב התובעת פוגע במשאית. הנתבע לא סיפק הסבר משכנע לסתירה בין שתי הגרסאות שסיפק להשתלשלות העניינים.

למעלה מן הצורך, הנני מתרשמת כי ההסבר של התובעת לנסיבות שהובילו להתרחשות התאונה מסתבר יותר מההסבר של הנתבעים. אין חולק כי המשאית פנתה שמאלה מהנתיב הימני בו נסעה, כך שהאפשרות כי בעיצומה של הפניה פגע הגלגל האחורי השמאלי של המשאית בחלקו הקדמי ימני של רכב התובעת – מתקבלת על הדעת. גרסת הנתבעים, לפיה בעיצומה של פניה שמאלה, התחרטה נהגת התובעת בשנית (לאחר שכבר ניסתה לפנות ימינה קודם לכן), פנתה ימינה, ופגעה בחלקה האחורי של המשאית, כאשר כל המשאית לפניה ולנגד עיניה, פחות הגיונית.

לפיכך התרשמתי כי הנתבע 1 הוא הנושא העיקרי באחריות לתאונה, אשר נגרמה כתוצאה מחדירתו המסוכנת לנתיב התנועה של נהג התובעת אגב ביצוע פניה שמאלה.

עם זאת, אף נהגת התובעת נושאת באחריות מסויימת לתאונה. יתכן כי לו היתה קשובה ודרוכה להתפתחויות בכביש, כדוגמת סטיית המשאית לנתיבה, היתה יכולה למנוע התאונה, או לכל הפחות לצמצם נזקיה.

לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחלק את האחריות בין הנהגים המעורבים, באופן בו יישא הנתבע 1 באחריות בשיעור של 90% ואילו נהגת התובעת תישא באחריות בשיעור של 10%.

נוכח האמור לעיל, יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 13,521 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל, ואגרת משפט ששולמה.

שכר עדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכ"ט עו"ד בשיעור של 11.8%.

הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים.