תא"מ 40496-04-14 קשר רנטאקר בע"מ נ' יודקוביץ ואח'

מונחת בפני תביעה, שעניינה תאונת דרכים, אשר אירעה ביום 20.9.13 בין כלי רכב נושא מספר רישוי 36-980-11 ובין כלי רכב נושא מספר רישוי 51-638-74 (להלן: "התאונה").

אין חולק כי אירעה התאונה, אך יש חולק באשר לנסיבות התרחשותה.

העידו בפני שני הנהגים המעורבים בתאונה והוגשו הראיות.

בתום הדיון בתביעה, לאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הסמיכו באי כח בעלי הדין את בית המשפט לפסוק את הדין על דרך הפשרה, על פי סע' 79 א' לחוק בתי המשפט התשמ"ד-1984. זאת לאחר שהובהר לצדדים כי פסק הדין יינתן ללא נימוקים וכי העילות לערעור על פסק דין זה הינן מצומצמות ביותר, כך שקיים קושי משמעותי לערער עליו.

לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות, ובשים לב לנסיבות קרות התאונה ומוקדי הנזק ברכבים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

גרסת הנתבעות, אשר נתמכה בעדותה של הנתבעת 1, היתה קוהרנטית וברורה. הנתבעת 1 תיארה את העדות בצורה מפורטת ואמינה. היא טענה כי התאונה התרחשה בנתיב נסיעה מוכר לה, בו היא נוסעת תדיר. היא היתה משוכנעת במקום בו התרחשה התאונה, וגרסתה בדבר מקום התאונה תאמה את גרסת התובעת, לפיו התאונה התרחשה בסמיכות לכביש הגישה לנחל אלכסנדר. היא תיארה כיצד ראתה את רכב התובעת יורד לשול הכביש הימני, וכיצד פנה משולי הכביש שמאלה אל עבר הכניסה לנחל אלכסנדר, כאשר נסעה במקביל אליו, באופן אשר גרם לתאונה.

מנגד, גרסת התובעת לא הפריכה את גרסת הנתבעות, ואף חיזקה במידה את גרסת הנתבעות. נהג התובעת הודה בעדותו, כי יתכן כי בעת שפנה שמאלה לא הסתכל במראה, ובלשונו: "לא בטוח שבאותו רגע הסתכלתי במראה. בכל מקרה הנתבעת לא שמרה מרחק סביר ובאה במהירות גבוהה, זאת אומר בוודאות" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 2-3). בכך אישר נהג התובעת, כי הלכה למעשה נהג שלא כשורה בפנותו שמאלה מבלי לוודא כי נתיב הנסיעה לתוכו הוא פונה פנוי. בכך אף חיזק נהג התובעת את גרסת הנתבעות בדבר התפרצות רכב התובעת לנתיב נסיעת הנתבעת. מיקומי הנזק בשני הרכבים מתיישבים אף הם עם הסברה כי נהג התובעת לא שם לב לרכב הנתבעת 1 (להלן: "רכב הנתבעת") בעודו פונה שמאלה. הנזק לרכב התובעת הינו נזק לפגוש הקדמי ולכנף שמאל. הנזק לרכב הנתבעת הינו נזק לחלקו האחורי ימני של רכב הנתבעת. משמע נהג התובעת פגע בחלקו האחורי של רכב הנתבעת, בעוד זה חולף אל פניו, מבלי שיבחין ברכב הנתבעת.

יתר על כן, עדותו של נהג התובעת היתה פחות בהירה מעדות הנתבעת 1. נהג התובעת אישר כי לא הכיר את המקום קודם לתאונה, בשונה מהנתבעת 1 אשר העידה כי הכביש היה מוכר לה היטב. נהג התובעת לא הצליח לזהות את מיקום התאונה בתמונות שהוצגו לו הן בידי התובעת והן בידי הנתבעות במעמד הדיון. הוא אף לא הכחיש את טענת הנתבעות, כי התאונה התרחשה במקום בו קיים פס הפרדה אשר אינו מאפשר לו לפנות שמאלה, כפי שאכן ביקש לעשות (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 17-22).

בנוסף, אישר נהג התובעת, כי קודם לתאונה היה סמוך לצד הימני של הכביש, באופן אשר עשוי לתמוך בגרסת הנתבעות, כי התחיל בפניה שמאלה משול הכביש הימני, ובלשונו: "היינו בצד יחסית ימני של הנתיב. זה לא כביש מוסדר. די צר." (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 19).

לאור האמור הנני קובעת, כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש לקבלת תביעתה.