תא"מ 39264-07-12 ואח' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' בן אהרון ואח'

לפניי 2 תביעות כספיות בשני תיקים שאוחדו, בסדר דין מהיר בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכבי "הפניקס" בתאונת דרכים מיום 17.10.11 בשעה 11:05 בכביש 20 ליד תחנת רכבת ראשל"צ מערב , מכיוון דרום לצפון (להלן: "התאונה").

בתאונה היו מעורבים 4 כלי רכב כפי שיפורט להלן: רכב מסוג יונדאי מ.ר. 92-837-59 (להלן: "רכב ראשון"), רכב מסוג יונדאי מ.ר. 56-667-76 מבוטח בחברת הפניקס ונהוג בידי נטלי אפלבאום (להלן: רכב שני"), רכב מסוג פיג'ו מ.ר. 93-536-24 מבוטח בחברת הפניקס ונהוג בידי ג'ורג'יה שושנה (להלן: "רכב שלישי") ורכב פיג'ו מ.ר. 42-520-73 מבוטח בחברת הראל ונהוג בידי אילן בן אהרון (להלן: רכב רביעי").

בתא"מ 39264-07-12 מדובר בתביעת תחלוף (שיבוב) עפ"י סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, על סך 32,000 ₪ שתובעת מבטחת הרכב השני בנעלי המבוטחת שלה, לאחר ששילמה לה תגמולי ביטוח בגין התאונה מושא התביעה עפ"י חוזה הביטוח שביניהם. בתביעה זו הוגשה גם הודעה לצד שלישי כנגד מבטחת ונהגת הרכב השלישי.

בתא"מ 53199-02-14 מדובר בתביעת תחלוף (שיבוב) עפ"י סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, על סך 19,284 ₪ שתובעת מבטחת הרכב השלישי בנעלי המבוטחת שלה, לאחר ששילמה לה תגמולי ביטוח בגין התאונה מושא התביעה עפ"י חוזה הביטוח שביניהם.

ביום 30.5.16 נערך בפניי דיון שבו נשמעו ראיות הצדדים, ובכללן עדויות הנהגים המעורבים ועדות נוסעת ברכב השלישי.

על יסוד הסכמת הצדדים לפסיקה בתיק זה בדרך של פשרה לפי סעיף 79א.(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים ואת עדויותיהם, עמדתי על נסיבות קרות התאונה ועיינתי במסמכים שהוגשו לבית המשפט ובכלל זה בכתבי הטענות, בתיק המשטרה , בכתב האישום , בגזר הדין בטפסי ההודעה על התאונה, בחוות דעת שמאי התובעות, ובתמונות הנזק מצאתי לקבוע כי נהג הרכב הרביעי אחראי באופן בלעדי לקרות התאונה ולנזקים הנתבעים.

נקודת המוצא בתיק זה הינה הרשעתו של נהג הרכב הרביעי, עפ"י הודאתו בבימ"ש לתעבורה בגין נהיגתו הרשלנית בתאונה דנן. הכלל הקבוע בסעיף 42א' לפקודת הראיות הינו כי פסק דין מרשיע בהליך פלילי יהווה ראיה לכאורה במשפט אזרחי, כלומר ראיה שניתן לסתור. ב-ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מא (4) 327 (1987), נפסק כי בפס"ד פלילי מרשיע, שניתן עפ"י הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום, מה שייחשב ל"ממצאים" של פס"ד פלילי כזה הוא עובדות כתב האישום שבהן הודה הנאשם.

ב-ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע"מ נ' ממן, פ"ד מט (1) 208 (1974) נפסק כי בדרך כלל משקלו של פס"ד פלילי יהיה רב במשפט אזרחי, ולא בנקל יהפוך ביהמ"ש במשפט אזרחי מסקנות שבפס"ד פלילי, אם לא נתגלתה והובאה לפני ביהמ"ש במשפט האזרחי ראיה חדשה.

פסק הדין הפלילי מהווה ראייה לכאורה, שכן בהינתן תנאים מסוימים ניתן להביא ראיות לסתור את קביעותיו של פסק דין זה. סעיף 42 ג' לפקודת הראיות מפרט את ההגבלה על הבאת הראיות לסתור והרציונל הבולט בסעיף זה הינו "מניעת עיוות דין", ובכל מקרה עולה שלא ניתן להביא ראיות לסתור בנקל, ויש לקבל את רשות בימ"ש לכך.

במקרה דנן לא עתרו הנתבעות להביא ראיות לסתור את פסק הדין הפלילי ולכן בחינת האחריות תעשה על אדניו של פסק דין זה.