תא"מ 39138-11-17 פיק נ' פלאצ'י

לפני תביעה על סך כ-64 אלף ₪.

בכתב התביעה, שהוגשה כתביעה על סכום קצוב, טען התובע כי בינואר 2016 חתמה הנתבעת על הסכם לקבלת שירותי תיווך, והתחייבה לשלם לו סך 2% בתוספת מע"מ מסכום עסקה לרכישת נכס שביקשה לכרות.

התובע הציג לנתבעת שני נכסים, ולגבי אחד מהם הביעה עניין וקיבלה מהתובע פרטים נוספים.

לאחר זמן הודיעה הנתבעת לתובע כי אינה מעוניינת בנכס, אולם זמן מה לאחר מכן נודע לתובע כי הנתבעת רכשה את הנכס.

התובע פנה לנתבעת בדרישה לקבל את דמי התיווך המגיעים לו, ובפגישה עמה ועם אביה טען האב שהוא שרכש את הנכס וכי ראה את הנכס מבלי שידע שבתו, הנתבעת, ראתה אותו קודם לכן.

בהתנגדות שהגישה אישרה הנתבעת את נסיבות ההתקשרות עם התובע, וטענה כי שבוע לאחר שהוצג לה הנכס על ידי התובע הודיעה לו שאין הוא רלוונטי עבורה. כחודשיים לאחר מכן שבה ופנתה לתובע ושאלה אם הנכס עדיין פנוי, ונענתה כי הדירה טרם נמכרה. מאז לא היה קשר בין הצדדים.

עוד קודם להתקשרות בין הצדדים פנה אביה של הנתבעת לבעלי דירות בבניין בו מצוי הנכס נשוא התביעה, ובאופן עצמאי ניהל מו"מ עם שניים מבעלי הדירות – עד שזה הבשיל לכלל הסכמה לרכישת הדירה שנרכשה. הנתבעת לא היתה מודעת למו"מ עצמאי זה בעת שהתקשרה עם התובע.

הנתבעת מציינת כי אביה ביקש לרכוש את הדירה עבורה אולם לרשמה על שמו, ומשיקולי מיסוי החליט בסופו של דבר לרשום את הדירה על שמה.