סימן טוב נ' ראובן בראל ואח'

זוהי תביעה בגין נזקים שנגרמו לרכב התובע עקב תאונה שקרתה ביום 1.5.14 בה היה מעורב רכב הנתבעת 1 שבוטח על ידי הנתבעת 2.

הנתבעת 2 הכירה באחריותה ושלמה לתובע סך 20,447 ₪ בעוד הנזק הוא 29,737 ₪, תו שהנתבעת מקזזת סכומים בגין ירידת ערך, רשלנות תורמת וחלק משכ"ט השמאי. מכאן התביעה.

כתב התביעה תוקן מאוחר יותר בהסכמה והוסף ראש נזק עבור "רכב חלופי" בסך 2230 ₪.

כנגד הנתבעת הוגש כתב אישום עקב התאונה והיא הורשעה על ידי בית המשפט לתעבורה בירושלים ביום 26.1.15 במסגרת הסדר טיעון בו הודתה בכל עובדות כתב האישום. כידוע, הודאתו של נאשם בעובדות כתב האישום מחייבת אותו לכל דבר ועניין, בהתאם לאמור בסימן ז' לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א – 1971. מכאן שאלו העובדות המוכחות גם לצורך תיק זה:

בהגיע הנתבעת 1 בסמוך לכניסה לפארק קנדה פנתה שמאלה והתנגשה ברכב התובע שהתקרב אל הצומת ממול לכיוון נסיעת הנתבעת. הנתבעת נהגה בחוסר זהירות, החלה לפנות שמאלה מבלי שנתנה תשומת לב מספקת לדרך, לא נתנה זכות קדימה לרכב התובע שהגיע מול כיוון נסיעתה וגרמה לתאונה.

הנתבעת 2 ניסתה להוכיח כי חרף ההרשעה יש לייחס לתובע רשלנות תורמת.

כידוע, טענת אשם תורם משולה בעצם לתביעה שבה הנתבעות מבקשות להוכיח כי התובע אשם גם הוא במידה כלשהי. נטל ההוכחה הוא עליהן. אני סבור כי כדי להוכיח טענה זו היה על הנתבעת 1 להעיד בבית המשפט ולמסור את גרסתה. באין גרסה מצידה כאילו לא הוכיחה את תביעתה.

הנתבעת 1 כאמור לא התייצבה ולא העידה ולכן בפני בית המשפט עומדת רק הודאתה בעובדות כתב מכוח הרשעתה בבית המשפט לתעבורה. ולפי הודאה זו הרי שהיא נהג בחוסר זהירות, לא נתנה זכות קדימה ולא השגיחה בנעשה בדרך. אין כל גרסה מצידה בפני בית משפט זה שתבהיר מדוע התובע נהג לא בסדר ומה היה פגום בנהיגתו.

אף מגרסת התובע לא שוכנעתי כי יש לייחס לו אשם תורם.