תא"מ 38799-05-15 ארז נ' בוסי ואח',תא"מ 47794-05-15 נינה נ' בוסי

התובעת השכירה לנתבע 1 דירה. הסכם השכירות נחתם ביום 8.6.2014. תקופת השכירות החלה ביום 10.6.2014 ואמורה הייתה להסתיים ביום 9.6.2015. הנתבעים 2 ו – 3, הורי הנתבע 1, ערבו להתחייבויות הנתבע 1.

אין מחלוקת שהסכם השכירות הופר, הן מחמת איחור בתשלום דמי השכירות והן מחמת העובדה שהנתבע 1 התיר לאחר לעשות שימוש בדירה, ללא היתר של התובעת. כמו כן, הנתבע 1 הסב נזק לדירה. מחמת נסיבות אישיות, בחודש דצמבר 2014 עזב הנתבע 1 את הדירה. בין התובעת (ובעלה) לנתבע 2 ולאחיו של הנתבע 1, ארנון (להלן – "ארנון"), נוצר קשר. שני הצדדים, התובעת והנתבע 2, ביקשו להביא לסיום מהיר ככל הניתן של תקופת השכירות, פינוי המיטלטלין שהותיר הנתבע 1 בדירה, תשלום חובות שנותרו ושחרור הנתבע 1 והערבים מהחובה להמשיך ולשלם את דמי השכירות עד לתום התקופה החוזית.

הנתבע 2 נועד עם ב"כ התובעת ופעל בהתאם להבנתו את דרישותיה. הוא שילם את דמי השכירות שהנתבע 1 נמנע מלשלם, נשא בתשלום המסים השונים ונשא בתשלום הוצאות שהתבקשו ממנו בגין הנזקים לדירה. נתוני מוני הגז והמים נרשמו והנתבע 2 נעזר בב"כ התובעת על מנת למלא טופס "סיום שכירות" שאמור היה להיות מוגש לרשות המקומית על מנת לשנות את רישום הדירה על שם התובעת. הפרטים בטופס מולאו ביום 31.12.2014, במשרדי ב"כ התובעת, כאשר נתוני מונה המים היו מעודכנים ליום 29.12.2014. הנתבע 2 הסיק שבכך מולאו מלוא דרישות התובעת והשוכר (הנתבע 1) והערבים (הנתבעים 2 ו – 3) פטורים מתשלום כלשהו נוסף לתובעת.

התובעת עומדת על תשלום דמי השכירות עד לתום תקופת השכירות, בשיעור של 3,200 ₪ עבור כל חודש, ובסה"כ – עבור תקופה של חמישה חודשים – ע"ס 16,000 ₪ (עמ' 5, ש' 7).

לאחר ששמעתי את העדים ובחנתי את הראיות, הגעתי למסקנה לפיה דין התביעה (לאחר צמצום המחלוקת) להתקבל, ביחס לעיקר חוב דמי השכירות:

• אני מקבל את גרסתו ועדותו של הנתבע 2, לפיה הוא האמין שבעצם המענה לדרישות התובעת (לרבות באמצעות ב"כ התובעת) הוא, הערבה הנוספת והשוכר ממלאים את מלוא התחייבויותיהם כלפי התובעת. עם זאת, אין די באמונה כנה וסובייקטיבית כאמור.