תא"מ 38513-05-12

לפניי תביעה שראשיתה בבקשה לביצוע שטר חוב על סך 25,000 ₪ להבטחת תשלום שכר טרחתה של התובעת מאת הנתבעים.

התובעת היא חברה שעיסוקה ייעוץ משכנתאות, עיסוק שבמסגרתו היא מסייעת ללקוחותיה לפנות לבנקים למשכנתאות באופן שיאפשר להם לקבל את התנאים האופטימליים ביחס לנתוניהם. הנתבעים התקשרו עם התובעת בהסכם, על מנת לקבל משכנתא על דירה שבבעלות אביהם. בין הצדדים נכרת הסכם (נספח א' לתצהיר התובעת), אשר בו נקבע כי לאחר קבלת אישור עקרוני מהבנק – תהיה התובעת זכאית לקבל את שכר הטרחה המוסכם.

טענת ההגנה היחידה בתיק היא, כי תנאי ההלוואה שהשיגה התובעת היו "גרועים מאוד" ועל כן פנה ליועץ אחר, שהצליח להשיג תנאים טובים יותר. זו טענת ההגנה היחידה שבפי הנתבעים, וזו הטענה היחידה העומדת לדיון.

כבר בפתח הדברים אבהיר, כי דין התביעה להתקבל במלואה, שכן באתי לכלל מסקנה כי טענות הנתבעים אינן אלא ניסיון פסול ונפסד להתחמק מתשלום בגין שירות שקיבלו. להלן אביא טעמיי למסקנה זו, בתמצית.

בטרם דיון בהליך לגופו, לא ניתן להימנע מהתייחסות להתנהלותם הדיונית של הנתבעים, אשר הביאה לכך שהליך שאיננו מורכב דרש כמעט שלוש שנים ולא פחות מארבע ישיבות מקדמיות. הנתבעים עשו כל שלאל ידם על מנת לעכב, לסרבל ולהקשות על ניהול ההליך. החל מאי-ציות לצווים ולהחלטות של בית המשפט, אי התייצבות כראוי לישיבות מקדמיות וכלה בהגשת מסמכים באופן שאיננו עולה בקנה אחד עם דרישות הדין. לנתבעים ניתנו ארכות רבות לעמוד בחיוביהם הדיוניים, ואף הושתו עליהם הוצאות בשיעור ניכר בגין מחדלים דיוניים אלה – וכל אלה ללא הועיל. התוצאה של התנהלות זו הייתה הצורך של התובעת להגיש בקשות רבות, לרבות ביחס לעניינים שלא היה כל צורך לערב בהם את בית המשפט אילו התנהלו הנתבעים כמצופה מבעל דין, סרבול ההליך, הארכתו – וייקורו. לכל אלה יינתן ביטוי בפסיקת הוצאות ההליך.

עסקינן, כאמור, בתובענה שטרית, בגין שטר חוב שעליו חתומים הנתבעים. הטענה המשפטית שהעלו הנתבעים, של כישלון תמורה מלא, אינה יכולה לעמוד. אין מחלוקת, שהתובעת פעלה למען הנתבעים, ואף השיגה אישור עקרוני להלוואה מובטחת במשכנתא. על כן, מדובר לכל היותר בטענות ביחס לאיכות התוצר שסיפקה התובעת ולא לעצם מסירתו – קרי, לפנינו, לכל היותר, בטענה של כישלון תמורה חלקי בלתי קצוב. טענה מסוג זה איננה מהווה הגנה שטרית, וכבר מטעם זה – ניתן היה לדחות את ההתנגדות, ולקבל את התביעה.

אלא שגם לגופו של עניין, כשלו הנתבעים בניסיונם להוכיח את טענתם שלפיה "המשכנתא אותה השיג לי הזוכה [התובעת] הייתה בתנאים גרועים מאוד." (סעיף 3 לתצהיר התומך בהתנגדות), לא רק מאחר שלא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח את הגנתם בתביעה שטרית, אלא גם משום שהתובעת הוכיחה – פוזיטיבית – כי תנאי המשכנתא שהשיגה היו טובים, בהתחשב בתנאי העסקה, ומשום שהנתבעים כשלו בהוכחת טענתם, שניתן היה להשיג – לאותה עסקה בדיוק – תנאים טובים יותר.

יוער מיד, כי לחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים – מר עקיבא ויספלד – אני מייחס משקל נמוך ביותר, ולמעשה – אינני חושב שניתן לראות במר ויספלד מומחה כלל. מומחיותו הנטענת של מר ויספלד מבוססת על ניסיון בן שמונה שנים בייעוץ משכנתאות, ולדבריו:

"אני חושב שאחרי כמות כזו של משכנתאות שעברה דרך המשרד שלי ודרכי, יש לי טביעת עין לתת על משכנתא" (עמ' 18 לפרוטוקול, ש' 21 – 22)