תא"מ 38482-06-15

התובעת הגישה תביעה כספית בגין יתרה לתשלום בגין שירותי הובלה שסיפקה לנתבעת, שתמורתם לא שולמה עד תום, שכן הנתבעת קיזזה מהם סכומים מסויימים. הנתבעת הגישה כתב הגנה ובו פירטה את המעשים/המחדלים הנטענים בגינם בוצע הקיזוז. בנוסף, הנתבעת הגישה בקשה "לקביעת מקום שיפוט", בה ביקשה "לדחות את התביעה מחמת חוסר סמכות מקומית". לטענת הנתבעת, מקום עסקה מצוי בתל אביב, ההובלות בוצעו ממחסן שלה בכפר סירקין למחסן שלה באריאל, ולכן אלו הם בהתאמה מקום יצירת ההתחייבות ומקום המעשה/המחדל המקימים את עילת התביעה.

התובעת טוענת כי מקום יצירת ההתחייבות הוא משרדיה, המצויים בגבע כרמל במחוז חיפה, שכן שם התקבל העתק הצעת המחיר החתומה בדוא"ל, וכי המחדל המקים את עילת התביעה הוא אי-תשלום התמורה, דבר שאמור היה להתבצע במשרדיה.

בתגובה לתשובה טענה הנתבעת כי מקום יצירת ההתחייבות היה במשרדי הנתבעת שכן שם נחתמה הצעת המחיר ע"י הנתבעת ומשם נשלח לתובעת הדוא"ל.

אחר ששקלתי טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי הסמכות המקומית אינה נתונה לבית משפט זה.

העקרון המונח בבסיס כללי הסמכות המקומית באופן מסורתי היה כי אלו נועדו לשרת את נוחיות הצדדים, כך שההתדיינות תתקיים בבית משפט אשר לו נתונה הזיקה הגיאוגרפית לסכסוך נשוא התביעה, על מנת להקל על העדים ועל הבאת ראיות, ובראש ובראשונה נוחיות הנתבע שלא ייאלץ להתדיין הרחק ממקום מושבו [י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית – 1995), בעמ' 78]. אמנם ההלכה היא כי קיומה של סמכות נחתך על פי קיומם של מבחנים פורמאליים, ולא בהתאם למבחני מירב הזיקות, או מאזן נוחות, וכיוצא באלה [למשל: רע"א 11556/05 קמור רכב בע"מ נ' חימו (27.2.2006)]. אולם, שעה שדנים בפרשנות הראויה של המבחנים הפורמאליים הללו, בוודאי שניתן להביא בחשבון את התכלית האמורה של דיני הסמכות המקומית, שלטעמי אין להקל בהם ראש, ועצם הגשת בקשות כגון זו, על אף פסיקה מהן עלתה גישה המפחיתה מחשיבותן [ובראשה רע"א 6920/94 לוי נ' פולג, פ"ד מט(2) 731 (1995)] – מלמדת על כך. התיקון בשנת 1997 בו הוספה תקנה 3(א1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת כי בהינתן מספר סניפים לתובע מקום מושבו של הנתבע הוא זה אשר על פיו תיקבע הסמכות המקומית, הבהיר כי לא אבד הכלח על העקרון המסורתי בדבר הליכה אחר הנתבע, למעט במקרים שבהם יש לכך הצדקה עניינית, מקרים הקבועים בתקנה 3 לתקנות הנ"ל. אדרבא; דווקא בתיקים כגון זה, כאשר סכום התביעה נמוך מאד, ולכן הטרחה המצרפית של בעל הדין בניהול התיק ועלות ההתדיינות גבוהות מאד יחסית לשווי ההתדיינות, החשיבות שמייחסים הצדדים לנושא מקום ההתדיינות, גוברת.

ומהכלל לפרט. באשר לטענה בדבר מקום יצירת ההתחייבות, ברי כי יש ממש בטענות הנתבעת, כי משלוח דוא"ל אל משרדה של התובעת ובו הצעת מחיר שנחתמה על ידי הנתבעת במשרדה שלה, אינו הופך כשלעצמו את משרדה של התובעת למקום יצירת ההתחייבות. הטענה בדבר המקום שנועד לקיום ההתחייבות מעט מורכבת יותר. זאת, שכן סעיף 44 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, קובע:

 "44. מקום הקיום (א)   חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיים במקום עסקו של הנושה, ואם אין לו מקום עסק - במקום מגוריו הקבוע."

לכאורה, סעיף זה, אף שהתובעת לא הפנתה אליו, תומך בתוצאה אותה מעדיפה התובעת, שלשיטתה היא הנושה במערכת יחסים זו ובהעדר הסכמה חוזית בדבר מקום ביצוע החיוב. אך, יפים לענייננו דבריו של השופט ש' פרידלנדר בת.א. (שלום, ת"א) 714188/07 מירס תקשורת בע"מ נ' שמטל בינוי פרויקטים בע"מ (14.10.2007), בפסקה 16, אשר - בכל הכבוד הראוי - אני מאמצם במלואם:

"גם הטענה כי מקום התשלום בגין הטובין או השירות הוא במקום מושבו של הספק-הנושה, ועל כן יש בכך כדי להקנות לבית המשפט שבמקום מושבו של הספק סמכות מקומית, מכוח תקנה 3(א)(3) בתקנות סדר הדין האזרחי ("המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות"), בשילוב עם סעיף 44 בחוק החוזים (חלק כללי) - אינה הולמת את אופיו האל-מקומי של תשלום בעידן המודרני. אדם החב בתשלום לחברו, אינו עוד צורר את מעותיו בשקיק ונושאן עמו בדרך העולה אל מקום עסקו של הנושה. החייב עשוי לפרוע את חובו באמצעים אלקטרוניים, תקשורתיים, תקשוביים או ממוכנים שונים, שלגביהם המושג 'מקום התשלום' מתרוקן מתוכנו, מבחינת הפרשנות התכליתית. בעידן כזה, יש לפרש את 'המקום שנועד לקיום ההתחייבות' כמכוון למקום שנועד לקיום ההתחייבות הריאלית, כגון אספקת הסחורה או מתן השירות, ולא כמכוון למקום שבו מתנהל חשבון הבנק של הספק, שלשם יוזרם, מן הסתם, התשלום שייגרע מחשבון הבנק של הלקוח. מקום קיומה של ההתחייבות הריאלית כאמור הוא המקום הרלבנטי לציפיותיהם הסבירות של הצדדים לעסקה, בשים לב לתכליתה של התקנה האמורה." 

(ההדגשה הוספה – א.ד)