תא"מ 38451-08-14

לפני מונחת תביעה שמקורה בתאונת דרכים מיום 19.6.2013.

המדובר בתאונת שרשרת בה היו מעורבים 4 כלי רכב.

הרכב הראשון בשיירה הוא רכב המבוטח מטעם התובעת; הרכב השני בשיירה הוא רכב הנתבעים 1 ו-2 (להלן: "רכב 2"); הרכב השלישי בשיירה הוא רכב הנתבעת 3 (להלן: "רכב 3"); והרכב הרביעי בשיירה הוא של הנתבעים 4 ו-5 (להלן: "רכב 4")

לדיון התייצבו נהג התובעת, נהגת רכב 2, נהג רכב 3, והנתבעת 5. הנתבע 4 אשר נהג ברכב 4 לא התייצב. במקומו התייצבה באת כוחו, וממילא עדותו באשר לאופן קרות האירוע לא נשמעה ישירות מפיו אלא באמצעות ב"כ.

למעשה במסגרת הדיון שנערך בפני לא היתה מחלוקת באשר לכך כי התובעת זכאית לפיצוי בגין הנזקים שאירעו לרכב מבוטחה בתאונה. כמו כן, לא היתה מחלוקת בין הנהגים שהופיעו לדיון והעידו, כי רכבה של התובעת קיבל מכה אחת וכי רכב 2 קיבל 2 מכות. בעניין זה העידו הן נהג התובעת, הן הנתבעת 1 והן נהג הנתבעת 3. רכב 2 על אף שקיבל 2 מכות נהדף פעם אחת אל רכב התובעת שכן בין מכה למכה הספיקה הנתבעת 1 להרים את בלם היד ולמנוע מהרכב הדיפה נוספת.

כל שנותר היה להכריע, למעשה, הכיצד קיבל רכב 2 שתי מכות. האם מאחר שרכב 3 פגע בו לאחר שהנהג בטעות החליף בין הבלם לגז ולאחר מכן הצטרף לתאונה גם רכב 4 (כגרסת הנתבעת 1 וגרסת הנתבעים 4 ו-5) או שמא נהדפה פעמיים מאחר ורכב 4 פגע פעמיים ברכב 3 וממילא זה פגע בה בהתאם (כגרסת נהג הנתבעת 3).

כך או כך, בפועל, לא היתה מחלוקת כי רכב 2 ובהתאם לכך הנתבעות 1 ו-2 אינן אחראיות לקרות התאונה וממילא דין התביעה נגדן להידחות.

על פניו, כל שנותר למעשה, במסגרת הדיון שבפני, היה להכריע מי מבין הנתבעים 3 ו-4 אחראים לקרות האירוע. אלא, שאף לא אחד מהצדדים 3 ו- 4 ו-5, שלחו הודעות צד ג' האחד כלפי השני וממילא לא נפתחה בפני כל חזית להכרעה ביניהם.

יחד עם זאת, לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונספחיהם, שמעתי את עדויות הנהגים של רכב התובעת ורכבים 2 ו-3 וכן עיינתי בהודעות הצדדים למבטחות מטעמם הגעתי למסקנה כי האחריות לקרות התאונה ותוצאותיה רובצת לפתחו של נהג רכב 3 ובהתאמה לנתבעת 3.

אני מקבלת את גרסתה של הנתבעת 1 באשר לאופן קרות התאונה. גרסתה היתה אמינה בעיני ומהיימנה עלי. הנתבעת, כמו נהג התובעת, היא נטולת עניין באשר להשלכות התאונה על יתר הצדדים, שכן היא אינה אחראית לה. גרסתה של הנתבעת 1 נתמכת בגרסתו של נהג התובעת לפיה פגעה ברכבו פעם אחת (שכן בין מכה למכה הספיקה להרים את בלם היד), גרסתה גם נתמכת בעדותו של נהג רכב 3 שהעיד כי פגע בה פעמיים. לטענתה של הנתבעת 1, מיד לאחר קרות התאונה יצא נהג רכב 3 והתנצל בפניה על כך כי רגלו החליקה מהבלם לגז. הן שורת ההיגיון והן השכל הישר נותנים כי מה לה לנתבעת 1 להמציא דבר שכזה שכן היא, כאמור, בכל מקרה, נהדפה אל עבר רכב התובעת ואינה אחראית לקרות התאונה. עוד יצוין כי נהג רכב 3 לא הסביר כיצד יתכן כי נהדף פעמיים על ידי רכב 4 וממילא טען גרסה זו לראשונה בעדותו בבית המשפט. גרסה זו לא באה זכרה קודם לכן בהודעתו למבטחת.