תא"מ 38339-06-15 ש.שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' שוחט ואח'

1.לפניי תביעת שיבוב, בסדר דין מהיר, בגין תגמולי ביטוח ששילמה התובעת למבוטחה בגין נזקי רכוש שנגרמו לו בתאונת דרכים מיום 22.01.2015, בין כלי רכב, מ"ר 16-769-72 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 23-818-64 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבע 1 ומבוטח על ידי הנתבעת 2 בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2.אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשותה ולעניין היקף הנזק.

3.נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה הוצגו ראיות הצדדים, נשמעו נהגי הרכבים המעורבים בתאונה ועד נוסף מטעם התובעת, בעלה של נהגת רכב התובעת, שהגיע לזירת התאונה בסמוך לאחריה.

4.בפתח הדיון, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, על פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, ותוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שנהגי הרכבים המעורבים בתאונה יישאו באחריות שווה לקרות התאונה.

הגם שהצדדים הסמיכוני ליתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי לתת הנמקה תמציתית לביסוס מסקנתי.

התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה כדי להראות כי התאונה ארעה ברשלנותו של הנתבע 1 הוא נהג רכב הנתבעים. עם זאת, סבורני, כי שני נהגי הרכבים לא נזהרו דיו בנסיעתם בכביש בו ארע התאונה, במיוחד לאור העובדה שדובר על כביש בעל עיקול חד, ובעל שדה ראייה מוגבל ביותר, כפי ששני נהגי הרכבים העידו בעדותם.

אי זהירות הדדית זו של נהגי הרכבים המעורבים בתאונה הובילה להתנגשות הפינות השמאליות הקדמיות ברכבם.