תא"מ 38058-04-15 כלל מימון אשראי צרכני בע"מ נ' רוטני

לפניי תביעה לביצוע שטר חוב בסך 10,000 ₪ שעליו חתום הנתבע לטובת התובעת.

על עובדות היסוד – אין מחלוקת בין הצדדים. הנתבע נרשם ביום 19.12.2010 ללימודים במכללת ק.א.מ לטכנולוגיה בע"מ (להלן: "המכללה"). במסגרת ההרשמה, ועל מנת לממן את שכר הלימוד בקורס, חתם הנתבע על הסכם הלוואה ועמו שטר חוב להבטחת ההלוואה.

לטענת הנתבע, ביטל את לימודיו במכללה לאחר שהתברר לו שהוצגו לו מצגים שאינם נכונים ביחס לאופי הלימודים (הקורס התנהל, כנטען, בשפה העברית ולא בשפה הרוסית, כפי שהובטח לנתבע לטענתו), ועל כן – חל כישלון תמורה מלא הפוטר את הנתבע מתשלום השטר.

עוד טען הנתבע, כי אינו שולט בשפה העברית, וכי לא ידע ולא הבין על מה הוא חותם.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, הגעתי למסקנה שיש לדחות את הגנתו של הנתבע, ולחייבו במלוא סכום השטר. להלן נימוקיי בתמצית.

כידוע, קובעים דיני השטרות חזקת אחיזה כשורה וחזקת תמורה (וראו סעיף 29 לפקודת השטרות). על כן, הטוען לכישלון תמורה – עליו הנטל להוכיח טענתו. בענייננו, די בעדותו של הנתבע כדי ללמד, שגרסתו – הן לכישלון תמורה, והן לאי-הבנה של תנאי ההלוואה – אינה יכולה לעמוד.

כך התברר, כי בשונה מטענתו היסודית, כאילו לא קיבל הסברים על ההלוואה, הנתבע שוחח עם נציגת המכללה בשפה הרוסית, והיא הסבירה לו כי ניתן לשלם את שכר הלימוד בתשלומים (עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 10 – 12), וכי הסבירו לו שיהיו תשלומים (עמ' 7 ש' 18 – 20). גם טענתו שלא ידע על מה הוא חותם נסתרה בעדותו, שלפיה קיבל הסברים בשפה הרוסית (עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 21 – 22).

לאלה יש להוסיף את החזקה הידועה, שלפיה מי שחתם על מסמך, לא יישמע בטענה שלפיה לא קרא את המסמך או לא הבין אותו. כאשר חותם אדם על מסמך בשפה שאותה אין הוא מבין – מדובר בהתרשלות, אשר שוללת טענת non est factum. (וראו לעניין זה ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד (2) 559).

לעניין כישלון התמורה, התמורה שאמורה הייתה התובעת ליתן כנגד השטר הייתה העמדת הלוואה לטובת תשלום שכר הלימוד במכללה. קרי – על פי תנאי עסקת המימון, העבירה התובעת את הכספים למכללה, ואמורה הייתה לגבות את התשלומים בגינה מן הנתבע. מהעובדה שהנתבע היה רשום ללימודים במכללה – אנו למדים כי התובעת אכן העבירה למכללה כספים כמוסכם. הנתבע מצדו לא הביא כל ראיה הסותרת – הן את חזקת התמורה הקבועה בפקודת השטרות והן את הגיונם של דברים.

ודוק: התובעת אינה צד להתקשרות שבין הנתבע ובין המכללה, ועסקת היסוד שבלב השטר אינה העסקה שבין הנתבע ובין המכללה, כי אם עסקת ההלוואה. ככל שהמכללה הפרה את חיוביה החוזיים כלפי הנתבע – ואינני מחווה דעתי לעניין זה – וככל שקמה לנתבע זכות לתבוע מן המכללה השבה של שכר הלימוד, פתוחה לפניו הדרך לנקוט הליכים נגד המכללה. אין בין זכות לכאורית זו של הנתבע ובין חובתו כלפי התובעת ולא כלום.