תא"מ 3786-03-14 סהר-ציון חברה לביטוח בע"מ נ' גינת

1. תביעה זו, על סך 1,160 ₪, עניינה נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 19.1.2012 בראשון לציון, ותוצאותיה כבר נדונו במסגרת ת"ק (ראשל"צ) 15626-03-12 גינת נ. בר, שם תבע הנתבע 1 דכאן את נהג התובעת דכאן בעבור נזקיו, ובית המשפט קבע את אחריותו של נהג התובעת דכאן לתאונה, אולם הפחית 30% משיעור הפיצויים שפסק, בשל "רשלנות תורמת", כלשון בית המשפט שם.

2.התובעת טוענת עתה לזכותה לשיבוב התגמולים ששילמה למבוטחה, בשיעור 30% מסכום התגמולים, זאת על בסיס אותה "רשלנות תורמת". הנתבעת טוענת, שיש לדחות את התביעה, מחמת הדעה הרווחת בפסיקה, לפיה תרומתו של ניזוק להתרחשות נזק, במשמעות סעיף 68 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – "הפקודה"), אינה משמשת עילת תביעה, אלא כלי להפחתת פיצויים בלבד.

3.על העובדות איש אינו חולק. הנתבע 1 החנה את רכבו לאורך כביש, שמשני צדיו חונות מכוניות בניצב לו, וכך צמצם את מרווח התמרון של מכוניות היוצאות אל הכביש ממקומות החניה האמורים. נהג התובעת, שיצא מחניה ונאלץ לתמרן, בין היתר עקב רכב נוסף שעמד בכביש, פגע ברכב החונה, ושתי המכוניות ניזוקו. כאמור, הנתבע 1 תבע את נזקיו במסגרת התביעה הקטנה האמורה.

4.לא אחזור כאן על ניתוח סוגיית האשם התורם, והאפשרות לעשות בה שימוש כעוולה בנזיקין לצורך תביעה נגדית – שכן נהרות של דיו נשפכו בסוגיה, ופסקי-דין מאלפים וממצים נכתבו, אליהם לא נותר לי אלא להצטרף. ראה לדוגמא ת"א (ת"א) 56522/04 הכשרת הישוב נ. שלו (כב' הש' ת' אברהמי; פורסם במאגרי פסיקה שונים באינטרנט), והפניותיה לפסיקה ולכתבי מלומדים.

5.בקצרה רבה, אשמו התורם של ניזוק התפרש בפסיקה כאשם כלפי עצמו, ואין בין אשם שכזה לבין עוולה נזיקית, הנגזרת מחובת אדם כלפי משנהו, ולא כלום. יכול ובאותה פעולה יהיה גם משום אשם כלפי המזיק, ויכול שלא; יכול ושיעור האחריות כלפי המזיק יהיה הופכי לשיעור האחריות של המזיק כלפי הניזוק, ויכול שלא. כל מקרה ונסיבותיו, והכל על פי נטלי הראיה.

6.במקרה דנן, איני רואה כיצד ניתן לקבל את התביעה. בין אם התכוון בית המשפט לתביעות קטנות ל"רשלנות", במובן סעיף 35 לפקודה, ובין אם אך פליטת קולמוס נפלה מלפניו, וכל שהתכוון הוא לאשם תורם לפי סעיף 68 לפקודה – אין באיזו מהאפשרויות כדי לסייע לתובעת דכאן.

7.אשם תורם אינו מקים עילת תביעה. גם רשלנות אינה מקימה עוולה – אלא אם היא גרמה נזק (ראה סיפא לסעיף 35). הנתבע 1 החנה את רכבו והלך. הוא יצר מפגע ברמה מסוימת, והקשה על תנועת עוברי הדרך, אולם הוא לא גרם לתאונה כלשהי. דרך אחרת להסתכל על הדברים היא דרך סעיף 64(2) לפקודה – שם נקבע שאדם אינו "אשם" בגרימת נזק, אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק" – נסיבות אשר דומה שמתקיימות אף הן במקרה שבפנינו.

8.לאור האמור, אני דוחה את התביעה. בשים לב למכלול הנסיבות, איני עושה הפעם צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ב סיוון תשע"ה, 09 יוני 2015, בהעדר הצדדים.