תא"מ 37797-08-15 עטייה נ' סוקוריטס סוכנות לביטוח בע"מ

בפני תביעה על סך 15,800 ₪ שהגיש התובע בגין נזקים נטענים בעקבות תאונה שהתרחשה במאי 2012 (יצוין כי התובע כלל בסכום תביעתו גם רכיב של הוצאות כלליות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ₪, כך שלמעשה סכום הנזקים הנתבעים בפועל הוא כ-12,000 ₪).

כתב התביעה הוגש באוגוסט 2015 וכתב ההגנה – בדצמבר 2015.

בפברואר 2016 התקיימה ישיבה מקדמית בתיק ובעקבותיה נקבע מועד להוכחות לחודש יולי.

לאחר הדיון הגישה הנתבעת בקשה לסילוק התביעה מחמת התיישנות ובמקביל להגשת תגובת התובע לבקשה זו הוגשה על ידו בקשה לתיקון כתב התביעה – בה נטען כי נתגלו לו עובדות חדשות שלא היו ידועות לו בעת הגשת התביעה.

הנתבעת לא הגיבה לבקשה לתיקון כתב התביעה במועד שנקבע ומשכך – נרשמה הסכמתה לתיקון וכתב התביעה המתוקן נסרק לתיק בית המשפט.

הנתבעת הגישה בקשה דחופה וטענה כי בשל טעות משרדית לא הגישה תגובתה במועד, ומשכך – עתרה להאריך המועד להגשת התגובה. הנתבעת טענה בתגובתה כי במקרה דנן אין להחיל את הכלל ולפיו ינקוט בית המשפט בגישה ליברלית בבקשות לתיקון כתבי טענות, שכן הבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה בשיהוי ניכר ולאחר דיון בבית המשפט, בחוסר תום לב ותוך שלילת הגנת הנתבעת.

התובע, בתשובתו, טען כי תיקון כתב התביעה נדרש לניהול הליך צודק ולבירור השאלות השנויות במחלוקת.

"כידוע [וכפי שציינו הצדדים עצמם בטענותיהם], לשונה של תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי היא לשון רחבה. עינינו הרואות, כי מחוקק המשנה העניק שיקול דעת רחב לבית המשפט להפעיל את סמכותו בכל עת, ובלבד ששוכנע שהדבר מוצדק על מנת להכריע בשאלות שבאמת שנויות במחלוקת בין בעלי הדין הנצים. תקנה זו זכתה לפסיקה עקיבה, המלמדתנו כי אכן גישת בתי המשפט לתיקון כתבי טענות היא ליברלית ביותר, בייחוד מקום שבו מדובר בשלב מוקדם של ההליך, בטרם החל בירור התובענה לגופה (ע"א 90/3092 אגמון נ' פלדבוי, פ"ד מו(3) 214, 218 (1992); רע"א 98/2345 דנגור נ' ליבנה, פ"ד נב(3) 427, 431 (1998) (להלן: "עניין דנגור"); רע"א 14/7192 דוד צוקר ובניו חברה לבניין ולהשקעות בע"מ נ' צוקר, [פורסם בנבו] פסקה 13 (1.1.2015); רע"א 15/8203 עובדיה נ' ולנשטין, [פורסם בנבו] פסקה 7 וההפניות שם (25.1.2016) (להלן: "עניין עובדיה")). ברוב המקרים, ניתן יהיה לרפא את הנזק שנגרם למשיב בבקשה באופן של פסיקת הוצאות. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח המעמד העל-חוקתי לו זכתה במשפטנו זכות הגישה לערכאות, בסכסוך שבין פרטים לבין עצמם ובסכסוך בין פרט לבין רשויות השלטון (רע"א 95/733 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 590 (1997)).

ברם, גם זכות זו אינה נותרת ללא גבול. מולה שומה עלינו לבחון את הנזק הדיוני הנגרם לבעל הדין שכנגד כתוצאה מהתיקון המבוקש, ובהתחשב בנסיבות ההליך. כפי שנקבע בפסיקה, מקרים אשר עלולים להצדיק סירוב לבקשה לתיקון הם למשל מקרים בהם נהג המבקש בשיהוי רב או בחוסר תום-לב, או מקרים שבהם התיקון ישלול מהצד שכנגד הגנה שהיתה קמה לו אילו הוגשה הבקשה מחדש, כגון טענה להתיישנות (עניין דנגור, 431). מקרה אחר בו יקמוץ בית המשפט את ידו במתן היתר לתיקון כתב התביעה, הוא מקום בו מבקש התיקון מעונין להוסיף עילת תביעה חדשה, שהראיות לגביה שונות מאלו הדרושות להוכחת העילה שבכתב התביעה המקורי. בהקשר זה נקבע כי לצורך כך תינתן למונח "עילה" פרשנות רחבה, ככזו המתייחסת לאו דווקא לאותן העובדות המקימות את הסעד המבוקש, אלא לעסקה או לזכות הנטענת על ידי בעל הדין (עניין עובדיה, פסקה 7)."

רע"א 1808/16 אמסלם נ' אלון, החלטה מיום 28.3.16 – כב' הש' סולברג

יפים גם דברי השופט Bowen (י' זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית, פיסקה 271):

"אינני מכיר שום טעות או שגיאה שבית המשפט אינו חייב לתקן, אם אין בפניו עניין של תרמית או כוונה להטעות, ובלבד שיש בידו לעשות את הדבר מבלי לגרום אי צדק לצד שכנגד. בתי המשפט אינם קיימים כדי להטיל משמעת, אלא כדי להכריע בשאלות שבמחלוקת, ובעיני אינם נחשבים תיקונים כאלה כעניין של חסד".