תא"מ 36911-10-13 ש. שלמה רכב בע"מ נ' שרקנסקי ואח'

1. רכבי הצדדים היו מעורבים בתאונת דרכים קלה, כאשר תוך כדי נסיעה נצמדו שתי המכוניות ונגרם נזק.

2. לטענת הנהג ברכב התובעת (להלן: הנהג), נסע בנתיב האמצעי מבין שלושה, כאשר הנתיב מימינו הוא נתיב תחבורה ציבורית (נת"צ), בשעה שבה הכביש פנוי, כאשר הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת) סטתה באופן פתאומי מהנת"צ לתוך חלקו האחורי של רכב התובעת ופגעה בכנף האחורית מימין.

3. הנתבעת הגישה שירטוט של מיקומי הרכבים ומקום התאונה, ועל פי עדותה, היתה בנתיב האמצעי, כאשר יש עומס והתנועה מתקדמת באיטיות, לפניה כלי רכב נוספים וכן נוסעים אוטובוסים בנת"צ, והנתבע בנתיב משמאל. לטענת הנתבעת, הנהג "נדחף" לכיוונה משמאל, ככל הנראה כאשר הבחין שהנתיב בו הוא נמצא מחייב פנייה שמאלה, בעוד שהוא רצה להמשיך בנסיעה ישר, ולמרות נסיעתה האיטית מימינו. על פי גרסת הנתבעת, המשיך הנהג לסטות לכיוון נתיב נסיעתה, עד שהפינה הקדמית-ימנית ברכב התובעת פגעה בכנף הקדמית-שמאלית של רכבה. 

4.    מדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - ולפיכך די בכך שגרסה אחת תהא מסתברת ולו במעט, מהגרסה האחרת. במקרה המונח בפניי מדובר בגרסה מול גרסה ומשכך, על בית המשפט לבחון האם יש בעדויות גופן, בדין או בראיות החיצוניות, כדי לתמוך באיזו מגרסאות הצדדים באופן המטה את מאזן ההסתברויות לכיוון גרסה זו. בהעדר אותו "דבר מה נוסף" שיהיה בו כדי להטות את המאזניים לכיוון זה או אחר, יש להכריע על בסיס נטל ההוכחה בלבד.

5.    לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם, ראיתי את תמונות הנזק והמקום, עיינתי בשרטוט שהגישה הנתבעת ושמעתי את שני הנהגים, הגעתי למסקנה כי התובעתהרימה את הנטל המוטל עליה בשים לב לרמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, לשכנע כי האחריות לתאונה מוטלת על הנתבעת, וזאת מהנימוקים שיפורטו להן:

ראשית, הנזק ברכב התובעת הוא בכנף האחורית מימין, ולא בפינה הקדמית. מיקום זה של הנזק אינו מתיישב כלל עם גרסת הנתבעת.

שנית, בדיקת אתר האינטרנט של עיריית תל אביב (http://www.tel-aviv.gov.il/Tolive/Transportation/Pages/natazim.aspx?tm=2&sm=3&side=676) מעלה כי בנתיב הנסיעה מדרום לצפון ברחוב אבן גבירול - מקום אירוע התאונה נושא התביעה דנן - הנתיב הימני משמש כנת"צ רק בין השעות 08:00 עד 10:00 ובין 14:00 ל- 19:00. מכאן, בהחלט ייתכן כי – כפי שטען הנהג – הנתבעת נסעה בנתיב הימני, שבאותה עת לא הוגבלה בה הנסיעה לתחבורה ציבורית בלבד.

שלישית, יש להניח כי בשעות העומס, הנתיב הימני ישמש נת"צ בלבד. התאונה אירעה בסביבות השעה 13:30, בהתאם לעדות הנתבעת (עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 3). אותו מידע הנוגע להגבלת שעות ייחוד הנתיב הימני כנת"צ, מתיישב יותר עם גרסת הנהג כי בעת התאונה היה עומס והדרך היתה פנויה, מאשר עם גרסת הנתבעת כי היה פקק תנועה, והתנועה זחלה.

6. לאור האמור, ומאחר שהעדפתי את גרסת הנהג על פני גרסת הנתבעת, אני מקבלת את התביעה. בהעדר חוות דעת נגדית, ומשלא זומן שמאי התובעת לחקירה, אני מקבלת את הקביעות והערכות הנזק שבחוות הדעת שצורפה לכתב התביעה. נכונה טענת הנתבעת, כי הרכב נבדק על ידי השמאי רק כשישה שבועות לאחר התאונה. עם זאת, עלות תיקון הנזק נמוך מאד, ומתאימה לאופי הפגיעה המתוארת. שווי ירידת הערך אינה פועל יוצא של חלוף הזמן אלא של הצורך בתיקון צבע. לפיכך, לא מצאתי כי יש בזמן שחלף כדי לנתק את הקשר בין התאונה לבין הנזקים שמצא השמאי, או להפחית מהסכומים שקבע.

7. סוף דבר, אני מחייבת את הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, לשלם לתובעת סכומים אלה:

א.     סך של 3,928 ₪ (עלות תיקון הנזק, ירידת ערך ושכר השמאי), כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה מיום עריכת חוות הדעת השמאית – 04.04.13. 

ב.סך של 1,250 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד.

ג.      סך של 750 ₪ בגין אגרת משפט (מחצית ראשונה ושנייה).

ד.     סך של 300 ₪ בגין הוצאות בטלת העד שנפסקו בדיון.

8. התובעת תשלם את המחצית השנייה של האגרה בתוך 15 ימים.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית משפט המחוזי מרכז – לוד.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לבאי כח הצדדים.