תא"מ 36798-12-14

מדובר בתביעה לפיצוי בגין נזק שנגרם לרכב התובעת בתאונת דרכים.

העדויות נשמעו בפני ביום 15.10.15. לאחר ששמעתי את העדויות ואת טיעוני הצדדים, אני מחליטה לדחות את התביעה.

על פי הנטען בכתב התביעה, ביצע רכב התובעת פניית פרסה בצומת ולשם כך נצמד לימין הדרך והחל לבצע אז את הפנייה. לטענת התובעת, רכב הנתבעים הגיע מאחור במהירות, ניסה לעקוף את רכב התובעת משמאל וכתוצאה מכך ארעה התאונה.

לעומת זאת, טען נהג הנתבעים כי רכב התובעת היה בימין הדרך ומשם החל לפתע לבצע את פניית הפרסה. לכן טוענים הנתבעים כי נהג התובעת הוא שאחראי לתאונה.

מטעם התובעת העידו נהג הרכב וכן מר משה וייסמן, שנתן חוות דעת מטעם התובעת. עם כל הכבוד לעדותו של מר וייסמן לא עלה בידי להבין מה תועלת, סבורה התובעת שיש בחוות דעת זו להוכחת גרסת נהג התובעת.

מר וייסמן הודה, בהגינותו, כי כלל לא היה במקום התאונה וחוות הדעת, כפי שנכתבה על ידו מבוססת באופן מלא אך ורק על גרסת נהג התובעת ולא על ממצאים שראה במקום. מר וייסמן גם הודה, בהגינותו, כי על סמך הנזקים כפי שנמצאו בכלי הרכב הוא אינו יכול לקבוע היכן היה רכב התובעים בזמן שהחל בפניה שבסופה התרחשה התאונה (עמ' 6 שו' 4 – 14). מר וייסמן גם הודה כי אינו יכול לקבוע באיזה מהירות נסעו כלי הרכב בזמן התאונה (עמ' 6 שו' 20).

עוד התברר כי בחוות הדעת נפלו שגיאות בנוגע למיקום הפגיעות בכלי הרכב (עמ' 7 שו' 1 – 20) והדבר משליך באופן ישיר על האפשרות לסמוך על מסקנות חוות הדעת.

יוצא, כי לשם הכרה בשאלה מי מהצדדים אחראי לתאונה, אין לבית המשפט אלא את עדויות הנהגים עצמם.

לאחר ששמעתי את עדויות שני הנהגים אני קובעת כי נהג התובעת הוא שאחראי לתאונה.

מעדות נהג התובעת עולה כי בהתקרבו לצומת סטה, אף לגירסתו, לימין הדרך ומייד לאחר מכן, בנסיעה רצופה החל לבצע פניית פרסה שמשמעה כי הוא פנה למעשה שמאלה בפנייה חדה. (עמ' 3 שו' 16).