תא"מ 36786-02-15 אלגריטי נ' וישנגרד

בפני תביעת השבה שעניינה סכום ששולם לנתבע על חשבון שכר טרחה עבור טיפול בהגשת בקשת פשיטת רגל עבור התובעת.

אין מחלוקת על כך שעל אף שהתקיימו בין הצדדים שתי פגישות במשרד הנתבע, בפברואר ובמאי 2011, בהן שולמו מקדמות שכ"ט והומצאו מסמכים חלקיים ע"י התובעת, בפועל לא החל הנתבע בטיפול בעניינה של התובעת מאחר שבטרם המציאה לו את מלוא המסמכים הדרושים, נמלכה בדעתה והחליטה שלא להגיש בקשה לפש"ר.

התובעת ביקשה מהנתבע להחזיר לה את המקדמות ששולמו, אך הצדדים לא הגיעו להסכמות על גובה ההחזר. בשלב מאוחר יותר, חידשה התובעת את פנייתה לנתבע להחזר הכספים, באמצעות צד שלישי ובא כוחה הנוכחי, והצדדים אף הגיעו לעמק השווה, אך שבשל טענות שהיו לנתבע על אי המצאת יפוי כח חתום על ידי התובעת ועל מעורבות הצד השלישי שהציג עצמו טלפונית בפניו כב"כ התובעת, עניין שלגביו הוגשה ע"י הנתבע תלונה ללשכת עורכי הדין, לא נחתם ההסכם.

התוצאה היא שהחזר שכר הטרחה מתעכב מזה שנים ארוכות, ללא כל סיבה ממשית, ושני עורכי דין השחיתו זמנם ומרצם על מחלוקת כספית בסכומים של מה בכך, וחבל.

מבחינה עובדתית, הסכום ששילמה התובעת בעיקרו (סך של 6,400 ש"ח) אינו שנוי במחלוקת. המחלוקת בין הצדדים היא, האם שני שיקים ע"ס 1,500 ש"ח כל אחד, שאחד מהם כובד והשני חולל, שנמסרו לנתבע ע"י חתנה של התובעת בפגישה מיום 15.5.11, שולמו כמקדמה על ידי התובעת וכלולים בשכר הטרחה שיש להחזירו, או שהינם תשלום שאינו קשור לתובעת אלא לבתה אורטל, אשר טופלה קודם לכן במשרד הנתבע ואשר לטענתו מדובר בתשלומים אחרונים עבור הטיפול המשפטי בעניינה.

לאחר שבחנתי את הראיות שהוצגו מטעם הצדדים, והגם שאיש מהם לא ביקש לזמן את החתן, מושך השיקים, אני מעדיפה את גרסת התובעת בנקודה זו על פני גרסת הנתבע. העבודה כי השיקים נכללו בחשבונית שהוצאה על שם התובעת באותה פגישה, תומכת בגרסתה, וכך גם העובדה כי הנתבע במכתבו ללשכת עורכי הדין, בתגובה לתלונה שהגישה התובעת נגדו לגבי אי החזרת שכה"ט, מסר כי שני השיקים דנן שולמו על ידי התובעת, ולא העלה טענה כי נועדו לתשלום עבור הטיפול בעניין בתה. גם הסברו של הנתבע לכך שהשיקים נרשמו בכרטסת הנה"ח של התובעת ולא של בתה, והוא כי הדבר נועד לייתר את הצורך לפתוח כרטסת הנה"ח לבת לשנת 2011, אינו נתמך בכל ראיה, ומדובר בראיות שהינן בשליטת הנתבע, הן לעניין הכרטסת, הן לעניין גובה שכר הטרחה בהסכם עם הבת והן לעניין הסכומים ששולמו על חשבון אותו הסכם, ומתי שולמו. גם העובדה כי לאחר חילול אחד משני השיקים לא נקט הנתבע בכל צעד גביה או מכתב התראה כלפי החתן שמסר את השיק, תומכת במסקנה כי אין מדובר בחילול שיק שנועד לתשלום עבור עבודה שבוצעה בפועל. כמו כן, נכונות הנתבע להחזיר לתובעת סך של 8,000 ש"ח בשנת 2013, במסגרת הסכם הפשרה שגובש בין הצדדים, אינה מתיישבת עם הטענה כי שילמה לו רק 6,400 ש"ח.

לפיכך אני קובעת כי הסכום ששילמה התובעת על חשבון שכ"ט היה בגובה 7,900 ש"ח.

מאחר שלא בוצע כל טיפול בעניינה של התובעת למעט שתי פגישות ייעוץ קצרות, אני מורה כי הנתבע יחזיר לתובעת סך של 7,000 ש"ח.

איני רואה מקום לקזז מסכום זה פיצוי על עגמת נפש שנגרמה לנתבע עקב התלונה שהוגשה נגדו ע"י התובעת, שכן התובעת פעלה כפי שהיתה רשאית לפנות לבירור טענותיה כלפי הנתבע בפני ועדת האתיקה של הלשכה.

לפיכך אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 7,000 ש"ח בצירוף אגרת המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ש"ח.