תא"מ 36660-12-14 וקנין נ' רושל ואח'

לפניי תביעה בגין נזק שנגרם לקטנוע שבבעלות התובע בתאונת דרכים שבה היו מעורבים הקטנוע, שהיה נהוג בידי מר לירן וקנין, ורכבו של הנתבע 1.

אין מחלוקת, כי הקטנוע נסע על רחוב אינשטיין בעיר לוד, וכי רכב הנתבע 1 היה בדרכו לפנות שמאלה, על מנת להיכנס לחנייה. טענתו של העד מטעם התובע, מר לירן וקנין, היא כי הנתבע 1 החל בביצוע הפנייה במהירות, מבלי לוודא כי הנתיב הנגדי – שבו נסע הקטנוע – פנוי. לטענת הנתבע 1, עמד בנתיב נסיעתו והמתין להתפנות הנתיב הנגדי, על מנת לפנות שמאלה – שאז התנגש בו הקטנוע חזיתית.

בין שתי הגרסאות, אני מעדיף במובהק את גרסתו של מר וקנין. ראשית, עדותו של וקנין הייתה רציפה, סדורה ובהירה – הוא לא ניסה להפריז או להגזים, וככלל – עדותו הייתה קוהרנטית. זאת לעומת עדותו של הנתבע, שלא ידע להסביר תמונות של הרכב (מוצג ת/1), שצולמו במקום האירוע, ואשר סתרו את טענתו כי היה בנתיבו. מתמונות אלה עולה בבירור, כי רכב הנתבע 1 נמצא כבר בעיצומה של הפנייה, וחלק מן הרכב נמצא כבר בנתיב הנגדי. מאחר שעדותו של הנתבע 1 הייתה, כי לא הזיז את רכבו בין התאונה ובין צילום התמונה (וראו עמ' 3 ש' 16 – 17), אזי המסקנה היא, כי התאונה אירעה כאשר הנתבע 1 נכנס לנתיב נסיעתו של רכב התובע, ולא להיפך.

גם הנזק שנגרם לרכב הנתבע 1 מחזק עמדה זו – אמנם, מוקד הנזק הוא בחזית, אלא שעיקר הנזק, כך גם לפי התמונות, הוא במרכז-ימין, בדיוק החלק הבולט לתוך נתיב נסיעתו של הקטנוע אם החל הנתבע 1 לבצע פנייה שמאלה או פניית פרסה.

מקובלת עליי גם גרסת מר וקנין, שלפיה הנתבע לא הבחין בקטנוע מאחר שהיה עסוק בשיחה במכשיר הטלפון הסלולרי שלו – אף שהנתבע 1 מכחיש גרסה זו. חיזוק לגרסתו של מר וקנין ניתן ללמוד מכך, שהכביש בו נסעו שני כלי הרכב היה פנוי, ולא נטען כי הראות הייתה לקויה. לא ברור, אפוא, כיצד לא הבחין הנתבע 1 בקטנוע, גם אם הלה נסע במהירות גבוהה מזו שהעיד עליה (ואינני קובע מסמרות בשאלה זו). אין זאת, כי דעתו של הנתבע 1 הייתה מוסחת מסיבה כלשהי.

הפועל היוצא הוא, שדין התביעה להתקבל. אשר לטענה בדבר אשם תורם – לא מצאתי לקבל טענה זו, שלא הובאה כל ראיה להוכחתה. רוכב הקטנוע רכב בנתיבו, לא הוכח שרכב במהירות מופרזת, ואין מדובר בכניסה לצומת שאינו פנוי, אלא בנהיגה בנתיב אחד, אשר המבקש להשתלב בו או לחצות אותו – נדרש לזהירות מוגברת. לא ראיתי להטיל על נהג התובע חובה לנקוט זהירות רבה מזו שבה מחויב כל העושה שימוש ברכב – ולא מצאתי כי הוא הפר את חובתו לנהוג זהירות במידה זו. על כן, אינני פוסק אשם תורם לחובת התובע.

הפועל היוצא הוא, שאני קובע שמלוא האחריות לתאונה מוטל על כתפי הנתבע 1, ומחייב את הנתבעים – ביחד ולחוד – לשאת בנזקו של התובע, בסך 9,800 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (17.12.2014) ועד לתשלום המלא בפועל.

כן יישאו הנתבעים – ביחד ולחוד – בהוצאות ההליך, בשיעור כולל של 780 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך 1,500 ₪. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ח סיוון תשע"ה, 15 יוני 2015, בהעדר הצדדים.