רמי נ' אוחיון

רקע

1.בפני תביעה שטרית, ע"ס 26,000 ₪ (יתרת סכום), שהחלה דרכה בהגשתו לביצוע בהוצאה לפועל (תיק מס' 17-08840-12-9) של שטר חוב, שסכומו (בספרות) הוא 40,000 ₪ (ובמלים: 30,000 ₪). כפי שפורט בהרחבה בהחלטתי מיום 27.4.2015, אז ניתנה רשות להתגונן, השטר נמסר כביטחון לקיום התחייבויות הנתבעת על פי הסכם שכירות, והוא נעשה לפקודת "עו"ד אלי סיימון", שהמחה את הזכות לתובעים, הם המשכירים; לפרעון השטר ערב מר משה עזרזר (להלן – "עזרזר"), שלא היה אחד המבקשים בהתנגדות זו (יוער, כי הגיש התנגדות מאוחרת, אולם זו נמחקה עקב האיחור בהגשתה (ת"ט 10445-02-15); והנתבעת עצמה הודתה, אגב הגשת ההתנגדות, בחוב בסך 14,000 ₪, תוך שההתנגדות מכוונת ע"ס 26,000 ₪ בלבד (ועל כן מילות הפתיחה של פסק-דין זה).

ההליכים המקדמיים

2.בהתנגדות טענה הנתבעת, כי היא חייבת רק עבור 3 חודשי שכירות (לפי 7,000 ₪ בחודש), ומאחר שהפקידה סך 7,000 ₪ בידי המשכירים, בעת חתימת ההסכם, נותרה חייבת בעבור חודשיים בלבד. בחקירתה על תצהיר התמיכה בהתנגדות הרחיבה, כי החוב הוא עבור החודשים ינואר-מרץ 2012, הם החודשים האחרונים לשהייתה במושכר, וכי עד דצמבר 2011 שילמה את מלוא דמי השכירות, במזומן.

3.באותה החלטה מיום 27.4.2015 נקבע, כי התצהיר שתמך בהתנגדות ישמש כתב הגנה, וניתנו הוראות להשלמת מסמכים והתאמת כתבי הטענות לסדר הדין המהיר.

התצהירים והעדויות

4.התובעים הגישו תצהירי עדות ראשית של שניהם, תצהירים זהים, בהם טענו, בקיצור, כך: הם השכירו לנתבעת את הנכס, ועל מנת למנוע טענות בדבר תשלום במזומן קבעו את אופן תשלום דמי השכירות בשיקים דחויים שיימסרו מראש.

תקופת השכירות הסתיימה ב-3.10.2011, אולם הנתבעת לא פינתה את המושכר, והתובעים נדרשו לתביעת פינוי, ובדיון שהתקיים בדצמבר 2011 הוסכם כי השכירות תוארך עד סוף מרץ 2012, אולם כי "דמי השכירות לתקופה מיום תום חוזה השכירות הקודם ועד מועד הפינוי ישולמו לחשבון אותו ימציא ב"כ התובעים לנתבעת" (פרוטוקול אותו דיון, בתיק תא"ח 1258-11-11, צורף לתצהירים).

בעקבות ההסכם נשלח מכתב דרישה המפרט את חוב דמי השכירות נכון לסוף 2011, והמגיע לסך 22,657 ₪ (ינואר 2011, חלק מיוני 2011, נובמבר ודצמבר 2011). על חוב זה יש להוסיף את החוב לשלושת החודשים הראשונים של 2012, ובסך-הכל, כ-44,000 ₪. התובעים מכירים בכך שגבו לעצמם סך 7,000 ₪ מהפקדון שהופקד בידם בתחילת תקופת השכירות, אולם לאחר הוספת הריבית החלה על דמי השכירות שלא שולמו, הם מגיעים חזרה לסכום השטר המלא.

5.הנתבעת הגישה תצהיר שלה ותצהיר של עזרזר, הערב לשטר. תצהיר הנתבעת כולל חזרה על טענותיה, אך מרחיב הרבה מעבר לגדרי המחלוקת שבכתבי הטענות, וכולל טענות על אודות ארועים שליוו את חוזה השכירות (בלא לפרט כיצד הם רלוונטיים לעניין), וטענות משפטיות הנוגעות לטיב אחיזת התובעים בשטר, ותצהירו של עזרזר הוא בבואה של תצהירה.

בפתח ישיבת ההוכחות נקבע, כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, וכי לא תותר חקירה לגבי טענות אלה.

6.הנתבעת העידה, סיפרה כי היא ספרית במקצועה, והפעילה את המספרה מתוך הנכס; חרף אישורה, כי ניהלה ספרים כדין, לא היה בידיה להציג אסמכתאות לתקבולי מזומן בסכומים שהיו מאפשרים לשלם את דמי השכירות. היא הוסיפה, כי הסתמכה גם על דמי מזונות שקיבלה מבעלה לשעבר, בסכום דומה לדמי השכירות, וכי אלה היו במזומן. היא הוסיפה, כי חלק מדמי השכירות שילמה בהפקדות או העברות, אך כי לא שמרה תיעוד של אלה, עקב הלחצים בהם היתה נתונה בשל מצב בריאותי ומשפחתי, ובשל החובות שנצברו באותה תקופה. היא אישרה כי על פי הסכם השכירות היתה אמורה לתת שטר חוב של 40,000 ₪.