תא"מ 36113-01-14 הולילנד קוסמטיקס בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ

בפני תובענה כספית, שעניינה שיק מזויף שכובד על ידי הבנק (להלן – השיק המזויף).

הולילנד קוסמטיקס היא חברה לקוסמטיקה (להלן – התובעת), המנהלת חשבון בבנק לאומי לישראל בע"מ, הוא הנתבע (להלן – הבנק).

בכתב התביעה, עותרת התובעת לחייב את הבנק בהשבת סך של 47,520 ₪, הסכום שהיה נקוב בשיק המזויף וכובד על ידו. התובעת שלחה בדואר שיק על סך 12,012 ₪ לפקודת פרץ תקשורת בע"מ, למוטב בלבד, כשהוא משוך ליום 31.7.2013 (להלן – השיק המקורי). ביום 12.8.2013, לאחר שהמוטב התקשר לתובעת והודיע, כי לא קיבל את השיק המקורי, פנתה התובעת לבנק וביקשה לבטלו. הבנק נעתר לבקשה. לימים התברר, שקודם לביטול השיק המקורי, כיבד הבנק את השיק המזויף שהוצג בחשבון התובעת. השיק המזויף הוצג לפירעון ביום 11.7.2013 על סך 47,520 ₪ לפקודת "דימטרי ביטינסקי בלבד", כשהוא משוך ליום 26.6.2013. הבנק כיבד את השיק המזויף, מבלי שהתריע על חשד כלשהו ומבלי שפנה קודם לכן לתובעת, תוך שחייב את חשבונה בסכום הנקוב על גביו. לטענת התובעת, הבנק חב חובת זהירות כלפי התובעת ועליו להשיב את הסכום הנפרע נוכח רשלנותו לגלות את הזיופים על גבי השיק ובשל מחדלו לפנות לתובעת קודם לכיבודו.

הבנק טוען, בכתב ההגנה, את הטענות הבאות: הבנק פעל כדין ובאופן סביר כפי שמצופה ממנו ולא התרשל בכיבוד השיק. התובעת הנפיקה בעצמה ו/או באמצעות צד ג' טפסי שיקים ובתוך כך חתמה על טופס "הנפקה עצמית של טפסי שיקים" (להלן– הטופס). נוכח חתימתה על גבי הטופס מנועה התובעת מלהגיש את התובענה והיא מושתקת מלהעלות טענות נגד הבנק בכל הקשור לזיוף השיק. לטענת הבנק, התובענה היא ניסיון של התובעת להטיל אחריות על הבנק למחדליה. זאת משום, שעובר לארוע התריע הבנק בפניה בדבר הסיכונים הכרוכים בהנפקת שיקים, שלא באמצעות הבנק. הבנק אף התריע בפני התובעת שלא תשלח שיקים לצדדי ג' בדואר רגיל אלא אך בדואר רשום. הבנק התריע בפני התובעת, כי עליה לבדוק את חשבונותיה באופן יומיומי. עוד מציין הבנק, כי בתחילת שנת 2013 ארע מקרה דומה לתובעת ולאחריו שב הבנק על הנחיותיו. חרף זאת הדפיסה התובעת שיקים שלא באמצעות הבנק, שלחה את השיק בדואר רגיל, לא עקבה אחר חשבונה ופנתה לבנק בנוגע לשיק נשוא התובענה כחודש ימים לאחר הצגתו בחשבון.

דיון

בפסיקה נקבע, כי מערכת היחסים שבין לקוח לבין בנק היא מערכת יחסים מיוחדת, הנובעת מהאמון שרוחש הציבור הרחב כלפי מוסד זה (ראו ת"א 5976-08-07 לקח נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ). מערכת יחסים זו נבחנה בפסיקה בהקשרים שונים. בע"א 2449/08 טואשי ואח' נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ קובע כב' הש' ג'ובראן, כי "...מערכת היחסים בין בנק ללקוח בהפקדת שיקים לשם גבייתם מאופיינת בריבוי של מערכות נורמטיביות המשפיעות זו על זו, ורק איזון ראוי בין הדינים השונים, תוך מתן דגש לשיקולי מדיניות משפטית ולהשפעה על חיי המסחר והכלכלה, יניבו תוצאה ראויה המביאה בחשבון את כלל הדינים החלים על מערכת יחסים מורכבת זו". בהקשר זה יצוין, שמכוח היחסים בין הבנק ללקוח, אם זויף שיק, הבנק אינו רשאי לחייב את חשבון הלקוח בגין פירעונו, שכן מלכתחילה, אין מדובר בהוראה של הלקוח. במקביל, גם ללקוח קמות חובות כלפי הבנק כחלק ממערכת יחסים זו. בין היתר קמה ללקוח חובה לנקוט באמצעי זהירות מתאימים וחובה לבדוק חיובים בחשבונו ולהתריע כאשר חיוב שנראה כלא תואם את הוראותיו. בקרה זו של הלקוח עשויה להביא לאיתור מוקדם של שיק שזויף (ראו החלטת כב' הש' דניה קרת ת"א 1293/09 אל שרד בע"מ נ' יובנק בע"מ).

ביום 7.7.2013 שלחה התובעת, בדואר רגיל, שיק על סך 12,012.40 ₪ משוך ליום 31.7.2013, לפקודת פרץ תקשורת בע"מ - הוא השיק המקורי, שמספרו 5001329. ביום 11.7.2013 הוצג לבנק, שיק לפירעון ע"ס 47,520 ₪ משוך ליום 26.6.2013, לפקודת דימטרי ביטנסקי בלבד – הוא השיק המזויף, שמספרו 5001329. אין מחלוקת שהבנק לא פנה לתובעת טרם כיבד את השיק במועד זה (11.7.2013). הצדדים אינם חלוקים בדבר העובדה שהשיק זויף. ביום 12.8.2013, לאחר שהמוטב הודיע לתובעת כי לא קיבל את השיק המקורי, צלצלה התובעת לבנק וביקשה לבטל את השיק המקורי. מהמסמכים שהוגשו עולה, כי הבקשה לביטול השיק נבעה "עקב הליכתו לאיבוד בדואר" וכי הבנק נעתר לבקשה וביטל את השיק המקורי (נספח ב' לכתב התביעה). אין מחלוקת, שהחתימה על גבי השיק המזויף היא חתימתה המקורית של התובעת.

המחלוקת שבין הצדדים, עומדת בזיקה לשאלות הבאות: האם היה על הבנק לחשוד, כי השיק מזויף? האם הבנק התרשל כלפי התובעת בכך שלא גילה לפחות סימן זיוף אחד? האם התרשל הבנק בכך שלא פנה לתובעת לקבל ממנה אישור טרם כיבד את השיק?

התובעת טוענת, בקליפת אגוז, כי היה על הבנק להבחין בכך שהשיק מזויף ולפנות לתובעת טרם כיבודו. זאת משום שעיון בשיק המזויף מלמד, שנמחקו ממנו ושונו בו, מילים וספרות: סכום השיק שונה, התאריך לפירעון השיק הוקדם, והמוטב של השיק השתנה אף הוא. עוד הפנתה התובעת לכך, שהשיק "משוייף" ב-3 מקומות. התובעת "נתנה סימנים" נוספים לזיוף הנטען: הקו הרציף מתחת למילים "שלמו ל-" קטוע, האלכסונים המופיעים בתאריך מקוטעים אף הם בנוסף, המילה "ושבעה" מקוטעת.

מנגד, הגנת הבנק בתמצית נסובה על שלושה אדנים: האחד, התובעת השתמשה בשיקים שלא הופקו על ידי הבנק. בתוך כך הסירה התובעת אחריות מהבנק, עת חתמה על כתב ויתור טענות במסגרת טופס "הנפקה עצמית של טפסי שיקים" בו נכתב בין היתר כך: "אנו מקבלים על עצמנו את האחריות בקשר עם נזקים שייגרמו בשל העובדה כי השתמשנו בשיקים שלא הונפקו על ידיכם". השני, בעקבות מקרה זיוף קודם, התריע הבנק בפני התובעת, שלא לשלוח שיקים בדואר רגיל ולערוך מעקב יומיומי אחר חשבון הבנק. השלישי, הדיווח על המקרה הגיע באיחור ניכר.

זה המקום לציין, כי העובדה שמדובר בשיק מזויף היא למעשה "חוכמה בדיעבד", כפי שטען הבנק נכונה. בהחלט ניתן להבין מדוע בחינת השיק על ידי מי מטעם הבנק, בזמן אמת, לא העלתה חשד שמדובר בשיק מזויף. בזכות התייחסות משווה בין השיק המזויף לשיק המקורי, ניתן להבחין באותן שלוש נקודות עיקריות שזיופו. מנגד, חזות פני השיק שהוצג לפירעון על פניה אינה "זועקת" זיוף. בעניין זה טענה התובעת, כי "במקרה דנא אילו עיין פקיד הבנק בשיק המזויף המקורי היה חושד מיידית שמאן דהוא זייף את השיק..." (ס' 12 לסיכומים, הדגשה במקור). אולם, אף עיון בשיק המזויף "המקורי" שהוגש, אינו מעלה "חשד מיידי", כי השיק מזויף. התובעת מדגישה, כי בהחזקת השיק המזויף "המקורי" ביד ניתן להיווכח כי המקום של התאריך "מכובס" וכי "הדבר בולט" (עמ' 1 לסיכומי תשובה של התובעת). למעשה, התובעת מבקשת, כי פקיד הבנק יבצע "מעשה בלשות", שלא ניתן לצפות כי ייעשה בלא שיש רמז לזיוף. יוער, כי הפגמים הנחזים על פני השיק עשויים להיות תוצר של בעיות הדפסה או של מדפסת או דיו מסויימים. נוכח כך, אין נפקא מינה אם פקיד הבנק בחן את השיק הסרוק או המזוייף "המקורי". בשניהם הזיופים אינם מובהקים. בתוך כך יש לחדד ולהדגיש, כי לבנק יש אפשרות ואף חובה לבחון חתימות על גבי שיקים ולהשוותם לדוגמאות חתימה שברשותו, כשמתעורר חשד לזיוף (ראו לעניין זה ת"א 10629-02-10 זנוה (1984) בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ ואח'), אלא שבמקרה דנן, החתימה היא חתימה של התובעת ולא זויפה. כך גם הסכום בספרות זהה לסכום במילים על גבי השיק.

טענה נוספת של התובעת היא, כי הואיל ומדובר בסכום משמעותי המתנוסס על גבי השיק המזויף היה מקום לנהוג בזהירות ולוודא עם התובעת אם אכן היא משכה את השיק המזויף (ס' 30 לפרוטוקול). בפרט, משום שמדובר בלקוח פרטי שדאג שלא יהיו לו יתרות חובה ולא היתה לו מסגרת אשראי (ס' 49 לסיכומי התובעת). אלא שבעניין זה, מפנה הבנק לכך שמדובר בחברה בע"מ המנהלת פעילות מסחרית עניפה (כעולה מנספח 9 לתצהיר הבנק).

לכל זאת יש להוסיף את העובדה, כי מספר חודשים קודם לכן ביטל הבנק שיק של התובעת אשר זויף (ס' 7-9 לתצהיר הבנק). לפיכך טוען הבנק, כי התובעת היתה מודעת לתופעת זיוף השיקים והותרע בפניה שתמנע מלשלוח שיקים בדואר רגיל אלא אך בדואר רשום ולבדוק את חשבונה באופן יומיומי (ראו לעניין זה ס' 10 לתצהיר מנהלת הבנק והשוו ס' 37 סיכומי התובעת).

עולה אפוא, שהתובעת סמכה ידיה, יתר על המידה, על בקרת הבנק, בכך שנמנעה מלנקוט באמצעי זהירות פשוטים. בפרט, כאשר זמן מה קודם לכן זויף שיק שלה בנסיבות דומות. במצב דברים זה היה מקום להיעתר להמלצות הבנק או לפחות לאחת מההמלצות על מנת שאחת תנטרל את האחרת. קרי, במידה שהתובעת שולחת שיק בדואר רגיל, שתיטול אחריות ותבחן את התנועות בחשבונה בתדירות גבוהה והדוקה יותר. דהיינו, היה מקום להימנע מלשלוח את השיקים בדואר רגיל, להבדיל מדואר רשום. היה מקום לערוך מעקב, לבדוק את חשבון התובעת באופן יומיומי ובעיקר לבחון את השיקים הנמשכים מחשבונה, תוך בחינת סכומם ומוטבי השיק. משכשלה התובעת לבדוק את חשבונה, לאחר שהוזהרה, אינה יכולה להלין אלא על עצמה. מנגד עולה קושי להטיל דופי בהתנהלות הבנק, במקרה זה. בפרט כשניסיון העבר הוכיח, שבמקרה של זיוף שיק מתחילת שנת 2013, ביטל הבנק את השיק המזויף ולא גרע מחשבונה של התובעת כספים.

בעניין זה נתתי דעתי לכך, שהשיק המקורי היה משוך ליום 31.7.2013 ונפדה קודם לכן ביום 11.7.2013. לטענת התובעת מאחר שכך "השיק נבדק בסמוך מאוד למועד בו היה צריך להיפרע הוא הוקדם על ידי הזייפן בחודש ואת זה ראינו בעוונותינו. הבדיקה היתה הפוכה, לעקוב ולראות שאכן השיק בסוף יוני יורד, אבל לא ראינו..." (עמ' 7 לפרוטוקול). ברי, שמעקב סדיר ויומיומי היה מאפשר לתובעת לראות את פרטי כל שיק שנמשך מחשבון הבנק ולפנות לבנק בבקשה שלא לכבד את השיק המזויף בזמן אמת. אך אף אם אקבל את עמדת התובעת, ניתן היה להעלות על הדעת, כי תערוך בדיקה בחשבונה סמוך למועד הפירעון המקורי קרי, בסוף חודש יולי ולא בחלוף שבועיים ורק לאחר פניית המוטב המקורי אליה בטרוניה כי לא קיבל את התשלום.

לטענת התובעת, שליחת שיקים באמצעות הדואר היא "כלי עבודה" לגיטימי במיוחד כשהשיק בלתי סחיר, "למוטב בלבד". לטענתה, העדר הנחיה מבנק ישראל או מהבנק עצמו, האוסרת משלוח שיקים בדואר אינה מאפשרת לבנק להתנער מאחריותו לכיבוד השיק המזויף. אך, בנסיבות בהן התובעת כבר "נכוותה ברותחין", שיק שנשלח בדואר זויף, היא אינה יכולה להמשיך ולהתנהל "כתמול שלשום" תוך אדישות לתוצאות האפשריות. המלצות הבנק נועדו להגן על התובעת ועל חשבונה ואינן מטילות נטל כבד מנשוא על התובעת. מדובר בהתנהלות פשוטה, משלוח שיקים בדואר רשום ומעקב שוטף אחר חשבון הבנק. ביחס לטענת התובעת לפיה, "מה שאינו אסור- מותר" (ס' 35 לסיכומי התובעת), ניתן לקבוע, כי בנסיבות אלו ולאחר אזהרות הבנק, שגם אם משלוח בדואר מותר אין הדבר הופך התנהלות זו למותרת במובן זה שלאחר מכן "תגולגל" האחריות באופן אוטומטי ומוחלט לפתחו של הבנק במקרה ששיק יזויף. כאמור, גם על הלקוח חלה חובת זהירות. יש להעיר בהקשר זה, שללקוח קל יותר לזהות זיוף משום שהוא מכיר את השיק המקורי, לפקודת מי נכתב השיק ומה הסכום הנקוב בו. ללקוח יש גם אפשרות לעקוב אחר התנועות בחשבון הבנק. בנסיבות אלו עולה המסקנה, כי התנהלות התובעת, אשר מהווה במקרה זה "מונע הנזק היעיל", לא עלתה בקנה אחד עם המלצות הבנק, שהן לטובת התובעת ולא מטילות עליה נטל כבד ובלתי סביר.

סוף דבר