תא"מ 35323-04-14 דואני נ' דעדוש

בפני תביעה כספית שהחלה כתביעה לסכום קצוב בסך 6,923.49 ₪ בלשכת ההוצאה לפועל.

תביעה זו מבוססת היתה על הסכם שכר טירחה מיום 20.10.04 שנחתם בין התובעת לבין הנתבעת, שהיא ניצולת שואה מלוב.

התובעת התחייבה להגיש עבור הנתבעת תביעה לתגמולים ותמורת זאת התחייבה הנתבעת לשלם לה 3 רנטות +מע"מ או 5%+מע"מ, לפי הגבוה מביניהם, מיד לאחר קבלתם ממשרד האוצר.

בתאריך 7.11.13 כתבה התובעת לנתבעת מכתב, בו דרשה ממנה תשלום 3 רנטות בסך 1,853 ₪ כל אחת, אשר כולל מע"מ עומד סכומן על סך 6,559 ₪.

הנתבעת הינה ילידת שנת 1929 ובעת המלחמה הגיעו הנאצים לעיר מגוריה, טריפולי. לאחר התעמרויות והשפלות נלקחו אביה ואחיה לעבודות כפיה והיא, אמה, אחותה ואחיה ברחו לעמרוס בעגלה. עודה יושבת ורגליה בולטות מחוץ לעגלה, התקרב רכב גרמני ובמכוון פגע ברגלה ואחת מבהונותיה נקטעה.

גם בעמרוס לא שפר מזלם: התגוררו בצפיפות, במחסן נטוש וסבלו מקור ורעב.

התובעת הגישה תביעה לתגמולים ללשכה לשיקום נכים ותביעתה נדחתה בתאריך 22.2.05 מהסיבה: לוב לא היתה חלק משטח הכיבוש הנאצי והתובעת לא הוכיחה כי היתה במאסר או במעין מאסר. ערר שהגישה לועדת העררים התקבל בתאריך 24.7.2008.

לאחר מכן התקבלה החלטה מינהלית בתאריך 14.9.2010 לפיה מי שברח מחמת הפחד מהגרמנים בלוב זכאי אף הוא לתגמולים כאשר תקופת הזכאות נקבעת בהתאם למועד בו הגיש התובע את תביעתו.

אך כאמור התביעה התקבלה ללא שר להחלטה המינהלית.

לטענת הנתבעת, אף כי את התביעה המקורית הגישה עבורה התובעת הרי שאת הערר נאלצה היא להגיש, בעזרת בנה, לאחר אינספור פניות אל התובעת, שלא נענו.

לטענתה, איפוא, כל שעשתה התובעת הוא למלא טופס, "לא בכשרון ומבלי שצורף כל הנדרש" ואילו רק הערעור, שהגישה היא עצמה, הוא שהביא לקבלת התגמולים.

דומה שאין חולק כי הערר הוגש ע"י בנה של הנתבעת ולא ע"י התובעת.