תא"מ 35282-12-14 ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' סאלח רג'א ואח'

בתום הדיון מיום 13.7.15, סברתי כי דין התביעה להתקבל וכי האחריות לגרם התאונה מוטלת על כתפי הנתבע 1. להלן יובאו נימוקיי למסקנתי זו, אשר יינתנו באופן קצר ותמציתי, בהתאם לקבוע בתקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

עסקינן בתאונת דרכים אשר ארעה ביום 22.10.13, בשעות הבוקר, בכניסה לבית חולים תל-השומר (להלן: "התאונה"). בתאונה היו מעורבים רכב התובעת מסוג טויוטה לנד קרוזר, בו נהג מר בן טבריצי, ואוטובוס של חברת נתיב אקספרס, בו נהג הנתבע 1, אותו מבטחת הנתבעת 2.

לאחר ששמעתי את עדי התובעת (מר בן טבריצי, נהג רכב התובעת ואמו גב' שולה טבריצי) ואת הנתבע 1, אשר הדגימו כל אחד לגרסתו, את אופן התרחשות התאונה, עיינתי במסמכים שהוגשו לבית המשפט, ובכלל זה חוות דעת שמאי התובעת מר יוסי בן דוד מיום 21.11.13, טפסי הודעה מטעם הנהגים המעורבים, תמונות נזק לרכב התובעת ת/2, תמונות ממקום התאונה נ/1 וביתר הראיות, ראיתי לקבל את גרסת התובעת לאופן קרות התאונה, ללא היסוס. לפי גרסה זו, התאונה אירעה עת החל רכב התובעת לבצע פנייה ימינה מן הנתיב הימני ביותר, כאשר במקביל אליו ביצע אוטובוס הנתבעים אף הוא פנייה ימינה, מן הנתיב האמצעי. כשהבחין נהג רכב התובעת כי האוטובוס החל לבצע את הפנייה ימינה בקשת קטנה מידי, עצר הוא את הרכב עצירה מוחלטת, ומיד לאחר מכן פגע אוטובוס הנתבעים ברכב התובעת, בכל החלק הקדמי שלו.

מסקנה זו מבוססת, ראשית, על התרשמותי הבלתי אמצעית מאותות האמת במהלך שמיעת העדויות.

אני מבכרת את עדותם של ה"ה טבריצי על פני עדותו של הנתבע 1. עדויותיהם של עדי התובעת היו סדורות, ברורות ומדויקות ומצאתי אותן מהימנות. למעשה, עדי התובעת חזרו בעדותם על גרסתם הראשונית, אשר נמסרה לתובעת בטופס ההודעה ת/1, ביום 3.11.13, בסמוך לאחר התאונה. גרסתם של עדי התובעת הינה גרסה אותנטית ולא גרסה כבושה ויש לתת לכך משקל משמעותי בהערכת מהימנותם. גרסה זו לא נסתרה ולא קועקעה, כהוא זה, במסגרת החקירה הנגדית של עדי התובעת.

יצוין כי הגב' שולה טבריצי, הכחישה מכל וכל בעדותה, כי רכב התובעת המשיך בנסיעה בזמן שאוטובוס הנתבעים ביצע פנייה ימינה, שלא בקשת רחבה ותוך היצמדות לרכב התובעת. לדברי הגב' טבריצי, בנה הבחין בהיצמדות האוטובוס ומיד עצר את הרכב. או אז, המשיך אוטובוס הנתבעים בביצוע פנייה ימינה, ופגע בחזית רכב התובעת, כפי המפורט בחוות דעת שמאי התובעת. גב' שולה טבריצי הוסיפה והסבירה בעדותה, כי מוצג נ/1 (שהינו תמונה ממקום התאונה, אשר צולמה זמן קצר לאחר התרחשותה), צולמה לאחר הפגיעה ולאחר שאוטובוס הנתבעים גרר את רכב התובעת ולמעשה "משך" לו את כל הטמבון הקדמי כלפי חוץ, ולא פנימה. הסבר זה של הגב' טבריצי למנח הרכבים לאחר התאונה, מקובל עלי. אינני מייחסת, אם כן, למוצג נ/1 את המשמעות אותה מייחס לו ב"כ הנתבעים. לטעמי, ממוצג נ/1, ניתן לראות בבירור כי אוטובוס הנתבעים ביצע את הפנייה ימינה שלא בקשת רחבה ושלא תוך שמירת מרחק סביר מן הרכב הנמצא בנתיב הימני ביותר, הוא רכב התובעת. ברי כי התאונה הייתה יכולה להימנע, בנקל, אם אוטובוס הנתבעים היה מבצע את הפנייה ימינה בקשת רחבה ולא תוך היצמדות לרכב התובעת. העובדה שמוצג נ/1 רואים מרווח בין מקום הימצאות רכב התובעת למדרכה נעוצה בכך שרכב התובעת נגרר על ידי אוטובוס הנתבעים כתוצאה ממפגש הרכבים. אין במרווח זה הנגלה בתמונה כדי ללמד על כך שנהג רכב התובעת ביצע את הפנייה ימינה מאמצע הנתיב הימני ושלא בצמידות למדרכה.

שנית, בכל הנוגע לתוכן הגרסאות, לא נתתי אמון כלשהו בעדותו של הנתבע 1, אשר לא הייתה עקבית, ואף נפלו בה סתירות מהותיות, אותן לא השכיל הנתבע 1 ליישב בעדותו. כך למשל, העיד הנתבע 1 כי טופס ההודעה שצורף לכתב ההגנה לא נערך על ידו ואין הוא חתום עליו. דא עקא, לאחר מספר דקות, חזר בו הנתבע 1 מגרסתו זו וציין כי המדובר בגרסה אשר נמסרה מטעמו ובכתב ידו (ראו עמוד 5 לפרוטוקול). כמי שצפתה בדרך מתן עדותו של הנתבע 1, בקשב רב, יכולה אני לומר, כי ההתרשמות מאופן מתן העדות לא הייתה חיובית. באורח דומה, ציין הנתבע 1 בטופס ההודעה כי התאונה אירעה עת נמצא האוטובוס במצב עמידה ולאחר בדיקה ביטחונית. לעומת זאת בעדותו לפניי ציין כי התאונה אירעה במצב נסיעה, כאשר אוטובוס הנתבעים ביצע פנייה תוך שהוא עוקף משמאל רכב התובעת. יצוין, כי הנתבע 1 העיד כי לא הבחין ברכב התובעת קודם להתרחשות התאונה. לדברי הנתבע 1 : "הסתכלתי והמשכתי בנסיעה כי אין לי שדה ראייה. אני נכנסתי למסלול שלי. אם היה לי שדה ראייה הייתי רואה אותם ועוצר" (עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 1 ו-2). תמוה בעיני כי הנתבע 1 המשיך בנסיעתו כדבעי וזאת ללא שקידה ראויה אגב נסיעתו, שמא יהיה רכב נוסף בכיוון נסיעתו. מכאן, ככל שידע הנתבע 1 כי שדה ראייתו מוגבל היה עליו לנהוג במשנה זהירות ולא להסתפק במבט חטוף במראת הרכב.

שלישית, לאחר התאונה, פנה הנתבע 1 אל עדי התובעת וציין לפניהם כי הוא האחראי לתאונה (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 8-10): "...ירדתי ואמרתי להם אתם בסדר הכל והחלפנו פרטים, הם אמרו תרשום שאתה אשם אמרתי לא. אמרו נלך לבית משפט. אני לא צריך להפסיד יום עבודה ולא צריך ללכת לבית משפט אני אשם". בהמשך נשאל הנתבע 1 אם אמר לעדי התובעת, לאחר התאונה כי הוא אשם.

תשובתו של הנתבע 1 הייתה זו: "אמרתי. המצב הכלכלי שלי על הפנים, בגלל זה אני לא צריך להפסיד יום עבודה" (פרוטוקול עמוד 6 שורות 11-12). הנה כי כן, ניתן לראות, כי הנתבע 1 ואף קצין הרכב של נתיב אקספרס (ראו עדותה של הגב' טבריצי, עמוד 1 לפרוטוקול) לקחו אחריות לגרם התאונה מיד לאחר התרחשותה. אין אפוא לנתבעת 2 יותר ממה שיש לנתיב אקספרס ואין היא יכולה להתכחש להודאה זו באחריות בדיעבד.

המסקנה המתקבלת מניתוח מארג הראיות היא, כי התאונה אירעה עת אוטובוס הנתבע 1, ביצע פנייה ימינה, תוך שהוא נצמד אל נתיב רכב התובעת, תוך אי שמירת מרחק סביר ואי מתן זכות קדימה כמתחייב על פי דין. תקנה 41 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 קובעת בנדון זה, כי: " נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש". לאור כל המקובץ, אני קובעת בזה כי האחראי הבלעדי לגרם התאונה הוא הנתבע 1.