תא"מ 35244-03-14

1.הצדדים הסמיכוני לתן את פסה"ד לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט.

2.אין חולק כי רכב התובעת 1, שבוטח ע"י התובעת 2, נסע אחרי רכב הנתבע בכביש 4. יש נתיב נסיעה אחד בכל כיוון, שוליים לא רחבים משני הצדדים ומעקה בטיחות מעבר לשוליים (ראה תמונות ת1/א – סומנו בשגגה ת/1).

3.התובעת 1 הודתה שהנתבע אותת שמאלה, לאורך כחצי ק"מ של נסיעה. לעדותה ולעדות אמה (האחרונה לא שמעה עדותה של בתה), מרחק הנסיעה בין הרכבים היה בערך 20 מטר. מהירות הנסיעה, לגרסת האם, הייתה לערך 60- 70 קמ"ש, שכן התובעת ואמה לא מיהרו. הנתבע העריך את המרחק בין הרכבים, בו השגיח מרגע שהחל לאותת, בכ- 100 מטר.

4.התובעת ואמה טוענות כי הנתבע ירד לשוליים ימינה, תוך שהוא מאותת כאמור כלפי שמאל; ואז כשהמשיכו לנסוע החלו לחלוף על פניו, פנה באופן פתאומי שמאלה, פגע ברכבן כנף לכנף והדף את הרכב כלפי שמאל. התובעת מציינת כי לאורך הנסיעה היה קו הפרדה רצוף. ואולם, זירת התאונה היא במקום בו כבר הפך קו ההפרדה לקו מרוסק, כעולה גם מתמונות ת/1א שצלמה התובעת 1 לאחר התאונה, בטרם הוזזו הרכבים.

5.הנתבע מאידך, טוען כי ביקש לבצע פנית פרסה לנתיב הנגדי, במקום המותר לכך, היינו משעה שהפך קו ההפרדה לקו מרוסק. הוא מאשר שאותת שמאלה. לדבריו השגיח שאינו חוסם או מפריע לתנועה, הן ביחס לרכבים בנתיב הנגדי והן ביחס לרכב התובעת שנסע מאחוריו, לאור המרחק. לדבריו האט לקראת ביצוע הפרסה, ולא ירד לשוליים, שכן הכביש היה רחב והוא יכול היה לבצע הפרסה בלא קשת לימין. לכן החל לבצע הפרסה ישירות מתוך הנתיב. רכב התובעת, שהוא מבין שעקף אותו משמאל, פגע בו בנתיב הנגדי כנף לכנף.

6.הסבירות היא שגרסת התובעות היא הנכונה, אם כי ממילא גם לגרסת הנתבע הוא הנושא באשם העיקרי לקרות התאונה. פנית פרסה יש לבצע בזהירות ורק במקום בו ניתן לבצעה באופן בטוח בלא לסכן את הנהגים בשני הנתיבים.

לו אכן אמד הנתבע נכונה את המרחק ואת מיקום רכב הנתבעת מאחוריו ממש לפני שיצא לפנייה שמאלה באופן רציף, אף לגרסתו, הרי שהיה נמנע מן הפנייה. מכל מקום, יש סבירות כי לצורך הפנייה אכן נזקק התובע לתנועת קשת באופן טבעי, ולכן פנה ימינה כדי לבצע פנית פרסה שמאלה לנתיב הנגדי.

7.התובעת 1 אינה חפה מכל אשם. הפנייה לא בוצעה בלא שהנתבע אותת קודם על כוונותיו. מדובר על כביש מישורי ישר ומהלך הנסיעה של הרכבים זה אחר זה – לא היה קצרצר. הנתבע אותת על כוונתו לפנות שמאלה באמצעות איתות, שנמשך לאורך כחצי ק"מ לאורך, בטרם ביצע הפעולה. אומנם אותו איתות היה ברובו לאורך הנסיעה במקביל לקו הפרדה רצוף, אולם היה בו כדי לתן התראה על כוונת הנתבע מקום בו ניתן יהא לבצע פניית הפרסה. זאת ועוד, יש סבירות כי משטרח הנתבע לאותת מבעוד מועד, הרי שגם האט כגרסתו (אותו קטע כביש מוכר לו, והוא יודע כנראה היכן הופך הכביש לכביש עם קו הפרדה מרוסק).

התובעת 1, ככל הנראה, אכן לא ירדה לסוף דעתו של הנתבע ולא הבינה, חרף האיתות שנמשך לאורך זמן, כי בכוונתו לפנות שמאלה; לו הבינה, היה עליה להתאים גם אופן נסיעתה ולהגדיל את מרחק הנסיעה שבין הרכבים, על ידי האטת מהירותה (גם אם נסעה במהירות המותרת). היה עליה להתייחס לסוגית האיתות שכן הנתבע לא אותת ופנה במידית, אלא נתן כאמור ביטוי לכוונתו, מהלך חצי ק"מ עד שפנה; היה עליה אפוא להבין שיכול ואין ומדובר באיתות לא מכוון ושגוי, אלא באיתות שנועד להצביע על כוונה לבצע פניית פרסה במקום שבו ניתן יהא לבצע הדבר. היינו, במקום בו יהפוך הקו למרוסק.

8.עם זאת, האשם המכריע רובץ לפתחו של הנתבע כאמור.