תא"מ 35096-02-15 אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ נ' זיו ואח'

1.לפניי תביעה כספית בסדר דין מהיר שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 23.07.2014, בין כלי רכב, מ"ר 12-091-76 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 34-262-17(להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2.למעשה, אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא לעניין האחריות לקרות התאונה ולעניין היקף הנזק.

3.נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה הוגשו ראיות הצדדים, והעידו הנהגים המעורבים בתאונה.

4.בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבלה באופן חלקי.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל במלואה.

הגם שב"כ הצדדים נתנו הסכמתם למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה קצרה לביסוס מסקנתי:

אני מעדיף את גרסתו של נהג רכב התובעת, שהתיישבה עם מוקדי הנזק ברכבי הצדדים והייתה משכנעת, על פני גרסתו של נהג רכב הנתבעים, שלא התיישבה עם מוקדי הנזק, הייתה בלתי קוהרנטית, ולא הייתה מהימנה עליי, בלשון המעטה.

איני מקבל את גרסת נהג רכב הנתבעים, לפיה בעוד רכב הנתבעים עומד בחניה מבלי שהוא נוסע לאחור, הגיח רכב התובעת ותוך כדי נסיעה השתפשף על החלק האחורי של רכב הנתבעים. אם תיאור זה של נהג רכב הנתבעים היה נכון, היה זה אך מצופה כי רכב התובעת יפגע גם בכלי רכב אחרים שחנו לצדו של רכב הנתבעים, כפי שמאשר נהג רכב הנתבעים (עמ' 4, שורות 21-20 לפרוטוקול). לא ברור כיצד ישנם שפשופים לכל אורך דופן ימינית ברכב התובעת רק כתוצאה מפגיעה ברכב הנתבעים. ניתן לראות כי השפשופים הם בצבע אדום סימן לחיכוך עם רכב הנתבעים שצבעו אדום. מכאן, שאני סבור כי החיכוך בין החלק האחורי של רכב הנתבעים לדופן ימינית של רכב התובעת ארעה בנסיבות שהחלק האחורי של רכב הנתבעים כבר יצא על נתיב נסיעתו של רכב התובעת.

זאת ועוד, גרסתו של נהג רכב הנתבעים, לפיה נהג רכב התובעת ברח מזירת התאונה אינה הגיונית בעליל. נהג רכב הנתבעים מנסה לתמוך טענה זו באמצעות הצילומים המראים כביכול כי דקה לאחר שצולם רכב הנתבעים בתחילת נסיעה לאחור ביציאה מחניה (שעה 20:17), צולם רכב התובעת כשנהגו בתוך הרכב כמאה מטר מזירת התאונה (שעה 20:18) (עמ' 3,שורות 7-4 לפרוטוקול). אלא מאי. מתמונות הצבעוניות שהוגשו לתיק בית המשפט לאחר הישיבה המקדמית, נראה באופן ברור כי התמונות צולמו באור יום, דבר שאינו מתיישב עם שעת הצילום של התמונות שצולמו בשעה 20:17 ו- 20:18. מה עוד שטופסי ההודעה על התאונה שהגישו הנהגים המעורבים בתאונה (ת/1 ו-נ/1) כתוב במפורש כי שעת האירוע היא שעת צהריים. כמו כן, בעדותו קיימת סתירה מהותית בעניין זה. בעוד שבתחילה הוא מעיד כי הוא צילם את רכבו לאחר שתפס את רכב התובעת (עמ' 5, שורות 5-4 לפרוטוקול), בהמשך עדותו הוא מעיד הפוך כי תחילה הוא צילם את רכבו ורק לאחר מכן רץ אחרי רכב התובעת (עמ' 5,שורה 20 לפרוטוקול).

מכאן, שהטענה שמנסה נהג רכב הנתבעים להציג לפיה נהג רכב התובעת ניסה לברוח מזירת התאונה, וכי עד התובעת אינו נהג רכב התובעת בעת התאונה, הינה טענה ריק מתוכן, שנועדה להטיל דופי בגרסת נהג רכב התובעת במטרה להסיר מעצמו אחריות לתאונה.