תא"מ 34981-12-14 סלקום ישראל בע"מ נ' אינדיבו

לפני תביעה כספית לתשלום 7,433 ₪.

ראשיתו של ההליך בתובענה שהוגשה בלשכת ההוצל"פ עפ"י סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, בה טענה התובעת כי הנתבע נותר חייב סכומים שונים בגין שירותי תקשורת אותם סיפקה לנתבע.

הנתבע הגיש התנגדות לביצוע התובענה במסגרתה העלה מספר טענות, ביניהן כי לא חתם על הסכם התקשרות עם התובעת. ההתנגדות נתמכה בתצהיר על דרך ההפניה.

בדיון שהתקיים לבירור ההתנגדות הגיעו הצדדים להסכמה כי תינתן לנתבע רשות להתגונן בטענה כי החתימות על ההסכמים שצורפו לכתב התביעה מזויפות. כפועל יוצא, ניתנה החלטה כדלקמן: "נוכח ההסכמה ניתנת למבקש רשות להתגונן בטענה אחת ויחידה – כי החתימות על ההסכמים שצורפו לכתב התביעה מזויפות".

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית ומסמכים. בתצהירו העלה הנתבע טענות שלא קיבל בגינן רשות להתגונן, טענות שנמחקו בהסכמת ב"כ הנתבע (ע' 1 ש' 8-9) ועפ"י החלטה (ע' 3 ש' 9-12). בהמשך, הגיעו הצדדים להסדר דיוני שקיבל תוקף של החלטה לפיו: "הגענו להסכמה לפיה בית המשפט יתן פסק דין על סמך החומר המצוי בפניו ולאחר סיכומים בכתב שיוגשו על ידי הצדדים". הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

לאחר ששבתי ועיינתי בכתבי הטענות על צרופותיהם, בתצהירי העדות הראשית על נספחיהם ובסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל במלואה.

התביעה הינה תביעה כספית המבוססת על התקשרות הצדדים. טענת הנתבע לפיה אינו חתום על הסכמי ההתקשרות שצרפה התובעת לתביעה ולתצהירה משמעה כי אין הסכם מחייב בין הצדדים. ברגיל, מקום שחתימה מהווה מרכיב מעילת התביעה והנתבע מכחיש חתימתו הנטענת, הנטל על התובע להוכיח כי החתימה היא אמנם חתימת הנתבע, כרכיב מרכיבי התביעה. בענייננו, התובעת לא הגישה ראיה כלשהי להוכחת חתימת הנתבע על ההסכמים באף אחת מהדרכים האפשריות והמוכרות להוכחה כי החתימות על ההסכמים הן אמנם חתימות הנתבע (ר' בעניין זה ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3), 240, להלן: עניין רחמים).

אלא שלטעמי ונוכח הראיות שהוצגו, ההתקשרות בין הצדדים הוכחה גם ללא המסמכים אשר את החתימות עליהם הנתבע מכחיש.

ראשית, כבר בישיבת ההתנגדות אישר הנתבע קיומה של התקשרות בין הצדדים (ר' ע' 2 ש' 6). כמו כן, התובעת צרפה לתצהיר העדות הראשית מטעמה תמלול שיחות שהתקיימו בין הנתבע לבין נציגי התובעת. בשיחות הרבות והארוכות הללו, שלא הוכחשו ע"י הנתבע, הנתבע מעולם לא כפר בקיומה של התקשרות בין הצדדים או כי קיבל מהתובעת שירותים שונים מכח אותה התקשרות. טענותיו התמקדו בעיקר בחוסר יכולת כלכלית לשלם את החוב. למשל: "תראי, בקיצור אני מבין שזה מה שאתם רוצים אז אין לי בעיה. מצידי שעכשיו תנתקו את כל הקווים. אני גם לא מתכוון לשלם את זה אם אני בא להסדיר אתכם חובות ואתם באים ומביאים לי בומבה כזאת. אז אני לא צריך. אני באמת לא רוצה. אם אני כבר הולך להסתבך אז, אז יאללה... אין, אין. אני לא יכול לשלם, נשמה. זה קרה בואי אני אסביר לך למה. כי פעם חשבונית שלי נסגרת על 500, פעם נסגרת על ככה, פעם נסגרת על ככה. אין לי סכום קבוע. בגלל זה זה קרה. ןאני מפקיד בדיוק את הסכומים שאני צריך להפקיד, את מבינה?... אני צריך לשלם את זה לפי ההסכם שלי אתכם ולפי הסכם של כל חברה אני צריך שלם כל חודש כסף על המכשירים, לא במכה.". אז מסבירה נציג התובעת כי מלוא החוב הועמד לפרעון מאחר והוצגה חשבונית אחת לפרעון 3 פעמים ולא נפרעה. בהמשך, נציגת התובעת ממשיכה להסביר לנתבע את מרכיבי החוב והנתבע משיב: "תסגרי לי את כל הקווים אני אלך אתכם למשפט. אם אתם רוצים 400 ₪ לקחת ממני כל חודש ואני באתי להסתדר אתכם והכול.". ובהמשך: "מעכשיו על הקווים אני אשלם את הכסף מה שאני חייב, אין לי שום בעיה. מה שאת מנסה לחייב אותי ביותר כסף אני לא אשלם כי אין לי. אין לי. ואני הגעתי אתכם להסדר וגם בבית משפט אני אסביר שאין לי. את מבינה? ואז נראה. אז תקבלי את הכסף. יש עוד הרבה אנשים שרוצים לתבוע אותי. אז אולי נעשה צירוף תיקים, אולי תקבלי את זה 2 ₪ 2 ₪ כל חודש. אני לא רואה אתכם. את לא מבינה את זה?". וכך נמשכות השיחות בהן נעשים נסיונות לפרוס את החוב לתשלומים כשהנתבע לא טוען דבר אודות העדר קיומו של הסכם התקשרות או כי לא קיבל שירות, אלא טוען חלקית לגבי גובה החוב ובעיקר אודות פריסתו לתשלומים, טענות שלא ניתנה בגינן רשות להתגונן.