תא"מ 34876-10-15 מימון נ' שלום

לפניי תביעה לביצוע שטר חוב ע"ס 20,000 ₪ שנמסר להבטחת חיוביה של הנתבעת על פי הסכם שכירות שחתמה עם התובע.

התובע הוא בעל זכות החכירה בבניין דירות ברמת גן. ביום 1.12.2014 נכרת הסכם שכירות בין התובע ובין הנתבעת לשכירת דירת מגורים ברחוב אבא הלל 32. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעת עזבה את הדירה בתחילת מרץ 2015 שלושה חודשים וחצי בלבד לאחר הכניסה, וזמן רב בטרם סיום תקופת ההסכם, שנקבעה מלכתחילה ל-12 חודשים.

עוד טוען התובע, כי הנתבעת שילמה דמי שכירות לחודשיים בלבד, ונותרה חייבת דמי שכירות של חודש וחצי, וכי הותירה בדירה נזקים רבים.

התובע הגיש לביצוע את שטר החוב על סך של 20,000 ₪, סכום המשקף את הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם השכירות.

הנתבעת מצדה טוענת, כי הדירה – יחידת דיור מחולקת – הייתה במצב שאינו ראוי למגורים, וכי חלוקת הבניין ליחידות דיור קטנות גרמה לעומס בלתי סביר על תשתיות הבניין, כך שלא ניתן היה לעשות שימוש סביר בנכס. עוד עמדה הנתבעת, באמצעות ב"כ, על חסרים ראייתיים שונים, טענה כי שילמה סך של 2,500 ₪ במזומן מתוך יתרת חובה וכי "התובע ניצל את תמימותי כעולה חדשה צעירה..." (סעיף 18 לתצהיר העדות הראשית).

לחלופין עתרה הנתבעת להפחתת הפיצוי המוסכם מכוח סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 15 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1971.

לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בחומר המועט שבתיק, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל במלואה, וכי הנתבעת כשלה בניסיון להוכיח את הגנתה. להלן נימוקיי לכך בתמצית, כמצוות תקנה 214ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי.

המדובר, כאמור, בהליך שטרי. על כן נטל ההוכחה מוטל על כתפי הנתבעת להוכיח כי אינה חייבת לפרוע את השטר שעליו חתמה. אמנם, מדובר בשטר ביטחון, אולם במקרה דנן, אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת הפרה את החוזה, ואין מחלוקת כי החוזה כולל תניה הקובעת פיצוי מוסכם בגין הפרה יסודית (וראו לעניין זה סעיף 19 להסכם, נספח א' לתצהיר התובע). על כן, ומאחר שאין מחלוקת שהנתבעת נטשה את הנכס וחדלה מלשלם את דמי השכירות בגינו, ובכך הפרה את החוזה – אזי גם אם לא היה מדובר בתביעה שטרית, עדיין היה מדובר בטענת "הודאה והדחה", והנטל מצוי עדיין על כתפי הנתבעת.

טענותיה של הנתבעת בדבר מצבה של הדירה – לא הוכחו. הנתבעת לא הציגה כל ראיות – תמונות, עדויות של שכנים או של חברים וכו' – שיש בהם כדי להוכיח, ולו במקצת, את הטענה כי הנכס לא היה ראוי למגורים. טענה שלא נסתרה היא, כי השוכרת שנכנסה בנעלי הנתבעת מתגוררת בנכס מאז כניסתה ועד היום – פרק זמן של שנה ומעלה, כך שמסתבר שאין מדובר בנכס שמצבו באמת אינו מאפשר מגורים.

עוד יצוין, כי עדותה של הנתבעת – גם בדיון המקדמי וגם בישיבת ההוכחות – התאפיינה במניפולטיביות, כאשר, לדוגמה, בישיבה המקדמית טענה כי אינה שולטת בשפה העברית ואינה מבינה את המתרחש בדיון, אולם את עדותה בחקירה הנגדית העידה בעברית שוטפת.

גם לטענותיה של הנתבעת בדבר היותה "חלשה" בשל מעמדה כעולה חדשה לא מצאתי כל תימוכין. דומה כי הנתבעת מתקשה להבין, כי חוזים יש לקיים – גם אם נמצאת לפתע חלופת מגורים טובה יותר, וגם אם החוזה אינו אופטימלי.