תא"מ 34836-10-14 מסילקר נ' נהרי

מונחת בפניי בקשה שכותרתה "בקשת רשות ערעור בעניין סמכות מקומית", במסגרתה חפץ הנתבע כי ביהמ"ש יורה על העברת ההליך לבימ"ש השלום ברחובות.

כפי שיבואר להלן, בקשה זו פִרנסה החלטות שיפוטיות רבות בהליך דנא, וחרף זאת דומה כי הנתבע מסרב להשלים עם כלל ההחלטות השיפוטיות שניתנו, תוך שהוא מטריח את ביהמ"ש ללא לאות להיזקק לסוגיה אשר הוכרעה על ידו זה מכבר.

לאמור. ההליך דנא הועבר לטיפולו של מותב זה, אחר שהצדדים הכבירו לרוב בהגשת בקשות וכתבי טענות החורגות מהמתווה שנקבע על ידי כב' השופט הולצמן.

חרף האמור, ביהמ"ש גילה אורך רוח מרבי, מתוך תקווה שמא יהא בכוחן של ההחלטות כדי להניע את הצדדים להימנע מהגשת בקשות, שתוחלתן ברורה. ואולם, משאלת ליבו של ביהמ"ש התנפצה אל מול כלל כתבי בי-הדין ויריעת הבקשות שהוגשו בהליך דנא. הלכך, ובשים לב להחלטתי מיום 28.2.16, סבורני כי אין מנוס זולת השתת הוצאות מתאימות בגין הגשת הבקשה, במתכונתה.

באשר לסוגיית הסמכות המקומית, הדברים יפורטו כדלהלן:

ביום 1.10.15 ניתנה החלטה מפורטת על ידי כב' השופט הולצמן, בין היתר, ביחס לטענת חוסר הסמכות המקומית שהעלה הנתבע, ובמסגרתה דחה ביהמ"ש את הבקשה וקבע כי הסמכות נתונה לבימ"ש השלום בדימונה.

הנתבע לא השלים עם החלטת ביהמ"ש, וביום 11.2.14 הגיש בקשה נוספת בה טען לחוסר סמכותו המקומית של ביהמ"ש להיזקק לתביעה.

בהחלטתי העוקבת בו ביום קבעתי כי נוכח החלטת כב' השופט הולצמן כנזכר, ובהתחשב בכך שמדובר בטענה שיש להידרש אליה בהזדמנות הראשונה, אין מנוס זולת דחיית הבקשה.

אף זה הפעם סירב הנתבע להשלים עם החלטת ביהמ"ש, וביום 14.2.16 הגיש "תגובה להחלטה מיום 11.2.16", במסגרתה ציין כי הוא "מצר על החלטת בית המשפט", תוך שהוסיף כי בית המשפט "עומד לקיים דיון בהעדר סמכות מקומית בדימונה".