תא"מ 34754-11-12

לפניי תביעה לפיצוי בגין נזק שנגרם לרכבהּ של התובעת, לפי הנטען, בתאונה שהתרחשה ביום 6.5.2012.

אומר מיד, כי אין מחלוקת על כך שהרכב שבו נהג הנתבע 1, ושהיה מבוטח אצל הנתבעת 2, פגע ברכב של התובעת מאחור (בזמן ששני כלי הרכב פנו שמאלה בצומת). אולם, הנתבעים גורסים כי הייתה זו "פגיעת נשיקה" שלא הותירה נזק (או בלשונו של הנתבע 1, הותירה פגיעה שניתן לתקנה ב"טיפקס"), ואילו התובעת גורסת כי נגרם לה נזק כמתואר בחוות-דעת השמאי.

לאחר ששמעתי את עדויות הנהגים (התובעת והנתבע 1), ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המוצגים שהונחו לפניי, לא מצאתי לקבל את עמדת הנתבעים. מכיוון שמדובר בתובענה בסדר דין מהיר, אנמק את מסקנתי באופן תמציתי, כמצוות הדין.

שמעתי כאמור את עדויות הנהגים, ועל-יסוד התרשמותי הבלתי אמצעית אני נותן אמון בעדותה של התובעת, הן לגבי הפגיעה מאחור באופן שהותיר נזק, הן לגבי ההתנהלות לאחר התאונה, ובפרט בכל הנוגע לנכונותה של התובעת לנסות ולהסדיר את העניין בלי לערב את הביטוח – זאת על-פי בקשתו של הנתבע 1 – ניסיון שלא צלח לאחר שהאחרון שמע במוסך את עלות התיקון, וגרס כי אין לכך הצדקה. אציין, כי מצאתי לעדותה של התובעת תימוכין לא מבוטלים גם בעדותו של הנתבע 1 עצמו (כך למשל, הנתבע 1 מאשר כי הגיע למוסך במטרה להסדיר את התיקון ללא הפעלת הפוליסה). עוד ראוי לציין, כי התובעת העידה שהנתבע 1 טען כי מדובר בנזק שאפשר לתקנו ב"טיפקס"; והנה, בעדותו בבית המשפט, השתמש הנתבע 1, יותר מפעם אחת, במילה זו בדיוק. זאת ועוד: התובעת זכרה כי הנתבע טען בעת הפגישה במוסך כי מחיר התיקון גבוה יותר מהשתתפותו העצמית בסך של 900 ₪, והנה בחקירתו של הנתבע 1 הוא אישר כי ההשתתפות העצמית שלו היא בסך 900 ₪. כל אלה מחזקים את התרשמותי כי מכלול הפרטים שמסרה התובעת בעדותה – מהימנים.

כאמור, הנתבעים חולקים על הנזק הנטען וגורסים כי ברכב היה נזק קודם. איני רואה לקבל טענה זו. ראשית, לא שוכנעתי בקיומו של נזק קודם. אין לכך תימוכין של-ממש בחומר הראיות, ואף לא מצאתי בסיס לטענה שהועלתה בגדרי שאלה בחקירתה הנגדית של התובעת, בדבר סימני חלודה על הפגיעות במוקד האחורי. למען הסר ספק, אני מקבל את עדותה של התובעת כי לא היה נזק קודם במוקד האחורי וכי היא מעולם לא הודתה באזני הנתבע 1 שמדובר בנזק ישן, כפי שטען בטופס ההודעה (אציין במאמר מוסגר כי לא ברור מדוע בטופס ההודעה הנתבע 1 מתייחס ל"נהג" ש"אישר" כי מדובר בפגיעה ישנה, בשעה שמדובר בנהגת). שנית, הנתבעים לא הציגו חוות-דעת נגדית ולא זימנו את השמאי מטעם התובעת להיחקר על חוות-דעתו. במצב דברים זה, חוות-הדעת לא נסתרה, ואין בידי לקבוע, על-סמך דבריו של הנתבע 1 בלבד, כי חוות-הדעת מוטעית וכי מדובר בנזק בר-תיקון באמצעות "טיפקס". גם העובדה שהשמאי בדק את הרכב כ- 40 ימים לאחר התאונה אינה משנה מעמדתי במקרה זה, זאת לאחר ששמעתי את עדות התובעת, בחנתי את חוות-הדעת והבאתי בחשבון כי לפי קביעתי העובדתית, היה זה הנתבע 1 שביקש, מלכתחילה, להגיע לכלל הסדר בלי להפעיל את הביטוח.

אני רואה להדגיש כי לא נעלמו מעיני מכלול טענותיהם של הנתבעים, לרבות לגבי סתירה לכאורה בין האמור בכתב התביעה בדבר "בלימת פתע" לבין גרסת התובעת בעדותה לגבי נסיעה איטית מאד. אבהיר, כי איני רואה לייחס להבדל נטען זה נפקות מהותית במקרה שלפניי, מה גם שבטופס ההודעה כתבה התובעת כי הייתה בנסיעה איטית, בדומה לתיאור בעדותה בבית המשפט.

אשר על כן, החלטתי לחייב את הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, לשלם לתובעת סכום של 4,361 ₪ בגין הנזק לרכב וכן סכום של 619 ₪ בגין שכר טרחת השמאי, כשסכומים אלה נושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום חוות-דעת השמאי. לא מצאתי לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש. כמו-כן יישאו הנתבעים בתשלום האגרה ובשכר טרחת עורך-דין בסך של 2,000 ₪.

ניתן היום, י"ג חשוון תשע"ו, 26 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.