תא"מ 34670-09-13 גסר נ' אביגדור ואח'

החלטה זו הינה בהמשך להחלטה קודמת מיום 3.12.14, הניתנת לאחר שהנתבעים הגישו תגובתם לבקשת התובע להתיר לו שלא להגיש, במסגרת הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמו, הקלטה ותמלול של שיחה שערך התובע עם מר ראובן שפיגלר, מי שצפוי להיות עד מטעם הנתבעים בהליך זה.

פרטי התביעה, שהינה תביעה בגין הוצאת לשון הרע הנטענת כלפי הנתבעים, הובאו בהחלטה הקודמת ולפיכך לא אחזור עליהם.

טעמו של התובע לבקשה הינה כי חיובו בחשיפת ההקלטה והתמלול בשלב הגשת התצהירים, יאפשר לאותו עד להתאים את עדותו לעולה מההקלטה אשר בה יש, לטעמו של התובע לסייע לו בניהול ההליך.

הנתבעים טוענים בתגובתם כי לאור ההלכה הפסוקה, ובעיקר נוכח העובדה כי מדובר בתובע בהליך זה (להבדיל ממצב הדברים בהלכה שנקבעה ברע"א 5266/10 פלוני נ' מרכז רפואי פלוני (15.8.10) אשר התבסס על ההלכה הידועה כ"הלכת סויסה" (רע"א 4249/98 סויסה נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(1) 515)), כי הטעם של תיאום עדות עדי הנתבעים, לא הוכר כטעם המצדיק דחיית מועד גילוי ראיה שבכוונת התובע להסתמך עליה.

מעבר לכך טוענים הנתבעים, למעשה כטענת סף, כי מאחר והתובע כלל לא גילה קיומה של הקלטת ולא צרף העתק מההקלטה לכתב התביעה, מקום בו מדובר בתביעה שהוגשה בסדר דין מהיר, ודבר קיומה גולה רק במסגרת הליכי גילוי מסמכים, אין להתיר לתובע לעשות שימוש בהקלטה ובתמלול כראיה מטעמו, ללא קשר לשאלת מועד הגשתה לתיק.

לאחר עיון בתגובת הנתבעים ובפסיקה הרלבנטית, וחרף העובדה שהעמדה המובאת על ידם תואמת את הפסיקה הנזכרת שם, הרי שאני סבורה כי דין הבקשה להתקבל וזאת מהטעם העיקרי כי ב"כ הנתבעים לא ערך את האבחנה הראויה ביחס להליך זה וביחס לטיב הראיה בה מדובר בהתחשב בכך שמדובר בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע.

את נימוקי אתחיל דווקא מהסוף: טענת התובע הינה למעשה כי הראיה המוקלטת שברשותו מכוונת על ידו לסתור את ראיות הנתבעים, ובעיקרה את עדות מר שפיגלר שהתובע מניח, בצדק רב על סמך כתבי הטענות, כי זו תובא על מנת לבסס את טענת "אמת דיברתי" או טענת הגנה אחרת שהעלו הנתבעים בכתב ההגנה. המדובר למעשה על ראיה שבאה להפריך טענת הגנה אשר הגשתה מעוגנת כזכות של התובע בהוראת סעיף 18 לחוק איסור לשון הרע.

מכאן עולה למעשה, כפי שכבר נקבע בפסיקה (ראה לאחרונה רע"א 1379/14 רוטר נ' "מקור ראשון" ואח' (25.8.14), כי סדרי הדין בתביעות לשון הרע הינן שונות מאשר בתביעות אזרחיות אחרות, וכי למעשה מרגע שהנתבעים מודים בביצוע הפרסום וגם אם לטענתם אין בדברים שפורסמו משום "לשון הרע" (כמו שהוא מצב הדברים כאן), מועבר הנטל אליהם להוכיח את הגנותיהם (בהתאם לחזקות הקבועות בדין) ולתובע זכות מוקנית בדין להביא ראיות להפריך הגנות אלו. לכאורה זכאי היה התובע לבקש את היפוך סדר הבאת הראיות אולם דבר זה לא התבקש, אלא כל שהתבקש הינו כי אותה ראיה ספציפית שברשותו ואשר יש בה, לטעמו, לפגום בראיות ההגנה, לא תוגש על ידו בשלב זה, אלא רק לאחר הגשת תצהירי הנתבעים.

לאור הלכות אלו, אני סבורה כי בקשת התובע איננה לחרוג מסדרת הבאת הראיות, אלא דווקא לקיים אותה, כפי שהיא קבועה ביחס לתביעות לשון הרע, ומשכך דינה להתקבל לגופו של ענין.

בכך דומה עניננו מאותם מקרים שהובאו על ידי הנתבעים בתגובתם, שכן המקרים שנדונו שם, עוסקים בתביעות אזרחיות "רגילות" ולא בתביעה בגין לשון הרע.