תא"מ 3435-02-13 שלדג אופה בע"מ נ' חברון

התובעת, יבואנית משקפיים, סיפקה לנתבע, שהינו בעל עסק לממכר מוצרי אופטיקה בת"א (להלן: החנות), סחורה בשווי של כמאתיים אלף ₪, כנגד שיקים דחויים בפריסה למספר חודשים שמסר לה.

על פי הנה"ח התובעת, שלא נסתרה, נותר הנתבע חייב לה, לאחר החזרת סחורה שנאספה מהחנות בהסכמת הצדדים, סך של 120,515 ₪.

עולה מהראיות כי היחסים העסקיים בין הצדדים החלו לפני שנים רבות, כאשר הנתבע פעל יחד עם שותף במסגרת חברות בע"מ, אך ביולי 2012 נפרדו דרכי השותפים והנתבע המשיך להחזיק ולהפעיל את החנות. ההסכם בין הצדדים נחתם בחודש יולי 2012 כאשר הנתבע חתם בשם חברה שהתכוון להקים אך בפועל ניהל את החנות כעוסק מורשה, והוא גם מסר שיקים אישיים שלו עבור הסחורה וחתם כערב אישית לפרעונם.

הסחורה נמסרה לנתבע סמוך לחתימת ההסכם. השיקים היו אמורים להיפרע בשוטף + 90 יום ואילך, היינו השיק הראשון נועד לפרעון ב-30.10.12.

השיקים שהוגשו לביצוע הם למועדי פרעון 30.11.12 עד 30.8.13, בסכום כולל של 120,000 ₪.

אין חולק כי ההסכם בוטל על ידי התובעת במחצית השניה של נובמבר 2012, אך הצדדים חלוקים לגבי סיבת ביטולו.

התובעת טוענת, כי ההסכם בוטל על ידה מחמת ביטול השיק הראשון שמסר הנתבע, שהיה אמור להיפרע בסוף חודש אוקטובר, אך הנתבע נתן עליו הוראת ביטול. בעקבות הביטול היה דין ודברים בין הצדדים והנתבע אמר שתזרים המזומנים חלש בשל העונה החורפית וביקש לדחות את מועדי פרעון כל השיקים שמסר ב-8 חודשים. לפיכך הודיעה התובעת לנתבע כי היא מבטלת את ההסכם וכי אם לא ייפרעו השיקים תגיש אותם לביצוע בהוצל"פ. לאחר מכן תואם בין הצדדים מפגש לשם החזרת הסחורה שנשארה בחנות ונסיון להגיע להסכמה לגבי תשלום יתרת החוב בפריסה. מאחר שלא הגיעו להסכמה, הנתבע ביטל את יתר השיקים הדחויים. לאחר מכן נעשה נסיון נוסף להגיע לפשרה בסיוע ב"כ הצדדים, הוחלפו טיוטות הסכם בין עורכי הדין, וסכום החוב לא היה שנוי במחלוקת, אך הם לא הגיעו לעמק השווה לגבי אופן התשלום והיתה מצד הנתבע דרישה לסגירת תיקי ההוצל"פ והחזרת השיקים לפני פרעון החוב, שהתובעת סרבה לה.

התובעת פתחה בדצמבר 2012 תיקי הוצל"פ בגין השיקים שחזרו מחמת הוראת הביטול, והנתבע הגיש התנגדויות, שאוחדו.

הנתבע טוען, כי הסיבה לביטול ההסכם ע"י התובעת לא היתה ביטול השיק הראשון על ידו, אלא נקמה על כך שנתן עדות נגדה בבית הדין לעבודה, בתביעה שהוגשה על ידה נגד עובד לשעבר שלה, רונן שני, שהינו חברו של הנתבע. לטענתו, מנהל התובעת, אייל שני (להלן: אייל), הפעיל עליו לחצים ושכנועים שלא למסור עדות נגד התובעת בתביעה זו, ועל כן הוא לא התייצב לדיונים אליהם הוזמן בחודשים יולי וספטמבר, אך בסופו של דבר הוצא נגדו צו הבאה והוא מסר עדות ביום 18.11.12. לדבריו, יום לאחר מכן הודיע לו אייל כי הוא מבטל את ההתקשרות עמו, בגלל עדותו. הנתבע שלל את טענת אייל כי ביקש לדחות את מועדי תשלום כל סדרת השיקים ב-8 חודשים, וטען כי ביקש רק לדחות מועד פרעונו של שיק אחד, של חודש אוקטובר, ולהעבירו לסוף הסדרה, ומסר במקומו שיקים חלופיים. הנתבע אף הרחיק לכת וטען בתצהירו כי כל ההתקשרות של התובעת עמו נועדה מראש להוות מעין "טובת הנאה" כלפיו כדי להניאו מלמסור עדות נגד התובעת ולטובת רונן שני, וכי היו פגישות נוספות בהן הפעיל עליו אייל לחצים בעניין זה.

לא מצאתי ממש בטענת הנתבע, בדבר הקשר בין כריתת ההסכם בין הצדדים, או תנאיו, לבין עדות הנתבע בבית הדין לעבודה, וזאת גם אם היו בדיעבד נסיונות מצד שני לפנות אליו לגבי אותה עדות.

הנתבע העיד כי הוא עבד מול התובעת מזה 14 שנים, רכש ממנה מוצרי אופטיקה באותה מתכונת ובאותם תנאים, והוא לא הצביע על כל שוני או הטבה שמבדילים הסכם זה מן ההסכמים הקודמים בהם התקשר עם התובעת במסגרת החברות שניהל עם שותפו. בנוסף, הנתבע היה אמור להתייצב למתן העדות כבר ב-5.7.12, היינו לפני חתימת ההסכם ב-8.7.12, ואת תצהירו שם הגיש חודשים רבים לפני כן. חרף זאת, הוא לא מציין בתצהירו כל שיחה בעניין העדות/התצהיר שקדמה למועד כריתת ההסכם. הטענה, כי "לימים התברר לו שההסכם נועד להשפיע עליו שלא להעיד" איננה סבירה, כאשר מתן התצהיר ומועד הדיון אליו זומן הנתבע היו זמן רב לפני חתימת ההסכם, ואילו היה קשר בין הדברים, היה נושא העדות צריך לעלות לפני חתימת ההסכם.

מעיון בהנה"ח התובעת עולה כי יומיים לאחר חתימת ההסכם ניתנה לתובעת סדרת 8 שיקים חודשיים ע"ס 15,000 ₪ כ"א, למועדי פרעון מ-30.10.12 ובכל חודש עוקב. שיקים אלה לא נפרעו. שני המאוחרים ביותר בוטלו מיידית, ושני אחרים שנמסרו ב-29.7.12 ע"ס 10,000 ₪ כ"א, בוטלו אף הם מיידית. ב-13.8.12 נמסר שיק דחוי ע"ס 10,000 ש"ח משוך ל-30.9.12, אשר כובד. שיק נוסף ע"ס 15,000 ₪ שנמסר ב-26.8.12 הוחזר. ב-14.10.12 נמסרו לתובעת שני שיקים ע"ס 10,000 ₪ כ"א (שיק שלישי ע"ס 10,000 ₪ בוטל מיידית). השיק הראשון בסדרה המקורית, שנועד לפרעון בחודש אוקטובר לא הוחזר/בוטל על פי הכרטסת, ואינו בידי התובעת, ומכאן שנפרע.

הוכח, מחלופת מסרונים בין הצדדים, כי ההסכם בוטל ע"י התובעת לאחר עדותו של הנתבע בבית הדין לעבודה ולפני ה-21.11.12, היינו לפני ביטול השיק של 30.11.12. השיק של 30.10.12 שהיה הראשון בסדרה המקורית לא בוטל ע"י הנתבע, לא הוחזר ע"י הבנק ולא נשאר בידי התובעת. משמע, לא ברור מה גרם לעיתוי ביטול ההסכם ע"י התובעת דווקא במועד שבוטל, כאשר לא ארע כל מאורע משמעותי במישור העסקי.

אייל טען כי ביטל את ההסכם בנובמבר לאור הודעת הנתבע, עוד לפני עדותו, כי ביטל או יבטל את כל השיקים הבאים (מ-30.11 ואילך) ובקשתו לדחיה של 8 חודשים בתשלומים, בקשה שהתובעת סרבה לה בתוקף.

עם זאת, מאחר שכל הסחורה כבר נמסרה לנתבע זמן רב קודם, סביר בעיני כי אילו היה מדובר באיום של הנתבע לבטל את השיקים מנובמבר ואילך, היתה התובעת ממתינה עד ה-30.11 כדי לראות אם השיק הראשון ייפרע או יחולל, ובינתיים מוציאה לנתבע מכתב התראה כי אם יבטל שיק כלשהו – יבוטל ההסכם עמו.