תא"מ 33945-09-13 כלפה נ' זגדון

1.בפני תביעה כספית ע"ס 2,048 ₪ שהוגשה תחילה כתביעה בסכום קצוב בלשכת ההוצל"פ ובהתאם להחלטת כב' הרשמת מיום 9.2.14,עברה להתברר בהליך מהיר. בהתאם לתקנה 214 ט"ז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד, יהיה פסק הדין שלהלן מנומק בתמציתיות.

2.התובע הינו בעל מינימרקט אשר לטענתו, לנתבעת שהייתה לקוחה בחנות, נותרה יתרת חוב בסך של 2,048 ₪.התובע צירף לתביעה כבסיס לחוב הנתבע, חשבונית מיום 6.2.12

הנתבעת הכחישה את החוב וטענה כי לא קנתה את המוצרים נשוא החוב. לטענת הנתבעת, התביעה הוגשה בשל סכסוך עם משפחת התובע. לטענת הנתבעת, מאז 2009 כלל לא רכשה מוצרים מחנות התובע ולא ייתכן כי רכשה מוצרים בשנת 2012 מאחר שהצדדים היו מסוכסכים בשנה זאת כבר מס' שנים.

דיון

3.לאחר שעיינתי במסמכים שצורפו והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדויות הצדדים, שוכנעתי כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח את החוב הנטען.

בהתאם להלכה הפסוקה ולכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה", על התובע החובה להוכיח תביעתו. בהתאם לנטל זה על התובע להוכיח ראש וראשונה את העובדות המשמשות בסיס לתביעתו ואת אחריות הנתבע הנובעת מאותן עובדות.וראה בהקשר זה רע"א 3646/98 כ.י.ע ובנין נ. מנהל מע"מ פ"ד נז 4 981:

"נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו".

4.במקרה דנן, המדובר בגרסת התובע כאילו קיים חוב למול גרסת הנתבעת כי לא היה לה חוב בסכום הנתבע וכי בתקופה הרלונטית כלל לא רכשה מוצרים מהתובע. לפיכך, היה צריך התובע לשכנע את בית המשפט כי יש להעדיף את גרסתו על פני גרסת הנתבעת. בהתאם להלכה הפסוקה ככל שכפות המאזניים נותרות מעוינות ותובע לא שכנע את בית המשפט ברמת הסתברות של 51%, כי גרסתו היא הנכונה, לא הרים את נטל ההוכחה ויש לדחות את תביעתו.

הגם שנכון הוא כי הנתבעת לא הוכיחה כי שילמה את החוב הנתבע (שכן בניגוד לטענת בא כוחה,לא ניתן ללמוד מנ/1 על תשלום לתובע),הרי שהנתבעת לא העלתה בהגנתה ובתצהירה כל טענה מסוג הודאה והדחה כאילו היה חוב ושולם,אלא כפרה בעצם קיומו של החוב וברכישת המוצרים נשוא החוב. חוב זה לא הוכח שכן לא שוכנעתי כי המדובר בחוב בגין מוצרים שנרכשו בשנת 2009.לגבי השנים שלאחר מכן, לא הוכח כי הנתבעת ביצעה רכישות במינימרקט. אין חולק שהנתבעת נהגה לרכוש בעבר במינימרקט ואין חולק כי נהגה לשלם את חובותיה באופן מסודר לתובע . יחד עם זאת, במקרה דנן הנתבעת כפרה בתצהירה בעצם קיום החוב הנתבע-חוב אשר עד לאחר העלאת טענתה של הנתבעת כי פסקה לקנות במינימרקט בשנת 2009,כלל לא נטען ע"י התובע כי מדובר בחוב משנת 2009.מהמסמכים שצורפו לתביעה עלה לכאורה כי מדובר בחוב בגין רכישות משנת 2012 שכן ההתראה נשלחה לראשונה בשנת 2012 וכך גם מועד החשבונית שצורפה כבסיס לתביעה. רק בתצהיר עדותו הראשית ולאחר שהתובע כבר נחשף לטענות הנתבעת,העלה התובע את הטענה כי מדובר בחוב בגין רכישות משנת 2009.

יצויין כי גם הכרטסת שצירף התובע לתצהירו ואשר החיובים בה מודפסים ביחס ל-8/09 הינה מיום 29.10.12-כלומר הוכנה ע"י התובע רק מס' חודשים לאחר שהנתבעת כבר העלתה גרסתה ואין כל ראיה כי המדובר בכרטסת אוטנטית ואמינה שרק הודפסה בדיעבד. זאת ועוד בבקשה לביצוע התביעה שהוגשה ללשכת ההוצל"פ,תחת כותרת "הסכום הנתבע" ,רשם התובע בסעיף "קרן ליום" -28.3.12 ו"בסכום"-2,048. כלומר רשם בעצמו כי זה סכום הקרן נכון ל3/12 (ולא נכון ל8/09).גם בטבלת השיערוכים שצורפה, חישב התובע ריבית מיום 6.2.12. אילו היה מדובר בחוב בגין רכישות משנת 2009,ברי כי בבקשת הביצוע ובטבלת השיערוך,היתה ניתנת התייחסות לחישוב הסכום בתוספת ריבית משנת 2009.