תא"מ 33774-01-14

תביעה לתשלום סך של 50,000 ₪.

העובדות, ההליכים וטענות הצדדים

בכתב התביעה, שהוגשה כתביעה בסדר דין מקוצר, טענה התובעת, כי בחודשים אפריל ומאי 2007, העניקה שתי הלוואות לנתבע, בסך כולל של 50,000 ₪. לכתב התביעה צורפו העתקי שני שיקים, שעל פי הטענה הועברו לנתבע על ידי התובעת, בסך האמור. המדובר בשיק אחד בסך של 31,000 ₪, נושא תאריך 15.4.2007, ובשיק נוסף, בסך של 19,000 ₪, נושא תאריך 14.5.2007. שני השיקים נרשמו לפקודת הנתבע, על שניהם חתומה התובעת, ועל שניהם מוטבע הכיתוב "למוטב בלבד". על פי האמור, ההתקשרות בין הצדדים בוצעה על פי הסכם, שבו נקבע, כי ההלוואה תוחזר בתוך 3 חודשים (לתביעה לא צורף הסכם הלוואה ובהמשך התברר כי הכוונה היא להסכם בעל פה). התובעת ציינה, כי עיסוקה הוא ייצור ושיווק בשר, וכי בינה לבין הנתבע היו קשרים עסקיים. לדבריה, הנתבע נקלע לקשיי נזילות, ופנה אליה על מנת שתעניק לו את ההלוואות האמורות, למשך זמן קצר, וללא ריבית, והיא מצדה הסכימה לעשות כן "כטובה חברית בין הצדדים". משלא הושבו לידיה הכספים, פנתה התובעת, לדבריה, לנתבע, פניות חוזרות ונשנות להשבת הכספים (לתביעה צורף מכתב התראה מחודש יוני 2013). משהאחרון לא עשה כן, הוגשה התביעה הנוכחית.

בתצהיר שצורף לבקשת הרשות להתגונן שהגיש הנתבע, טען הנתבע, כי הוא כלל אינו מכיר את התובעת וממילא לא נטל ממנה הלוואה כלשהי. לדבריו, הוא כיום (בעת שנכתב המסמך) סטודנט, ובתקופה שלגביה נטען כי היו לו קשרים עסקיים עם הנתבעת, וכי נטל ממנה ההלוואות עקב קשיי נזילות, היה חייל בטירונות, ולא היו לו כל "קשיי נזילות". עוד נטען, כי "הסכם ההלוואה" שאליו התייחסה התובעת, לא צורף לכתב התביעה, שכן לא קיים הסכם כזה, וכי לא נעשו אליו פניות חוזרות ונשנות לתשלום החוב הנטען – חוב משנת 2007 – ולמעשה, לא נעשו אליו פניות כלל.

לאחר שנתקבלה בקשת הרשות להתגונן, וניתנה החלטה בדבר הסבת כתבי הטענות של הצדדים להליך של תביעה בסדר דין מהיר, הגישה התובעת כתב תביעה, וכן תצהיר אימות, מאת מנהל התובעת, מר אברהם הקר. במסגרת זו טענה התובעת, כי לאביו של הנתבע ולתובעת היו קשרים עסקיים, וכי האב הוא שפנה לנתבעת וביקש ממנה את ההלוואה.

התובעת הגישה גם בקשה לצו הודאה, שבה נתבקש הנתבע להשיב לשאלות "האם יש/היה לו חשבון בבנק לאומי בסניף בית שמש בשנת 2007" והאם השיקים האמורים הופקדו לחשבון זה. בקשה זו, כמו גם בקשה לגילוי מסמכים שהגישה לאחר מכן התובעת, נדחו ע"י כב' הרשמת הבכירה אב גנים-ויינטשיין. עם זאת, בהמשך התברר, כפי שיפורט להלן, כי לנתבע אכן היה חשבון בנק כאמור, וכי השיקים האמורים אכן הופקדו לחשבון זה.