תא"מ 3364-02-15 גוליאן נ' מנצור

לפני תביעה שטרית לביצועם של שיקים בסך כולל של 46,960 ₪ (להלן: "השיקים").

מר יעקב ג'וליאן (להלן: "התובע") הוא ספק בגדים והבעלים של חנות הבגדים "אופנת דיינה", הממוקמת במתחם התחנה המרכזית החדשה שבתל אביב (להלן: "המתחם"). מר אליהו מנצור (להלן: "הנתבע"), הוא הבעלים של חנות בגדים הממוקמת אף היא במתחם. התובע והנתבע ניהלו קשרים עסקיים במשך כ-20 שנה, במסגרתם רכש הנתבע בגדים מהתובע.

לטענת התובע, במהלך חודשים אוקטובר ונובמבר בשנת 2013, רכש ממנו הנתבע בגדים בסך כולל של 67,290 ₪ (להלן: "הסחורה"), ותמורתם מסר לתובע שיקים נדחים. לאחר זמן מה, כך לטענת התובע, פנה אליו הנתבע וטען כי נקלע למצוקה כלכלית, על כן לא יוכל לפרוע את השיקים, והוא אף ביקש מהתובע הלוואה לכיסוי חובו בבנק, שכן אחרת – כך לטענת התובע – יקרוס כלכלית, ולא יוכל לשרת את חובו לתובע ולאחרים. לטענת התובע, תחת איום זה, הלווה התובע לנתבע כספים. לטענת התובע, מאחר ומצבו הכלכלי של הנתבע נותר כפי שהיה, המשיך התובע והלווה לנתבע הלוואות נוספות, כנגדן מסר לו הנתבע שיקים נדחים, זאת לאור הזהרתו של הנתבע, לפיה אם יוגבל חשבונו בבנק, לא יוכל להשיב לתובע את אשר הוא חייב לו. לטענת התובע, השיקים נשוא התביעה, אשר חוללו בשל ביטולם, הינם השיקים שמסר לו הנתבע כנגד ההלוואות שהלווה לו התובע.

אין מחלוקת, כי ביום 3.9.2014 מסר התובע לידי הנתבע מסמך שבו כותב התובע וחותם, כי לא סיפק לנתבע את הסחורה שהתחייב לספק (נספח 1 לתצהיר הנתבע, להלן: "המסמך"). לטענת התובע, המסמך נמסר לנתבע לבקשתו, על מנת להציגו לבנק שבו התנהל חשבונו, והוא נועד להשפיע על הבנק ליתן לנתבע הלוואה. כמו כן טוען התובע כי המסמך אינו מפורט כל צרכו, ולא ניתן ללמוד ממנו איזו סחורה היה התובע אמור לספק לנתבע, איזה חלק ממנה לא סופק וכן הלאה. על כן, לשיטת התובע, לא ניתן ללמוד מן המסמך אם אישור זה מתייחס לעסקה נשוא התביעה, או שמא לעסקאות אחרות.

לתמיכה בטענותיו, הביא התובע את עדותם של שני עדים: האחד, מר יצחק בקשי (להלן: "מר בקשי"), בעל חנות לבגדים במתחם, אשר טוען כי ראה את הנתבע מספר פעמים בחנותו של התובע, כשהוא לוקח בגדים מבלי לשלם. השני, מר משה אליוף (להלן: "מר אליוף"), יבואן בגדים. לטענת מר אליוף, נוכח היווצרות חוב של התובע כלפיו, פנה אליו התובע בבקשה לפנות לנתבע ולנסות להעביר חובו של הנתבע, מהתובע אל מר אליוף. לטענת מר אליוף, נפגשו הוא, התובע והנתבע בחנותו של הנתבע, שם אישר הנתבע חובו כלפי התובע. עוד טוען מר אליוף, כי בהמשך אותה פגישה, ביקש הנתבע מהתובע כי ירשום לו מכתב שכביכול התובע לא סיפק לנתבע את הסחורה, וכמו כן סוכם כי הנתבע יעביר למר אליוף 2,000 ₪ מדי חודש, על חשבון החוב של התובע כלפי מר אליוף. לטענת מר אליוף הנתבע לא עמד ולו בתשלום אחד, כפי שאמור היה עשות כן על פי סיכום זה.

לטענת הנתבע, השיקים נשוא התביעה הינם חלק משיקים נוספים שמסר לתובע, בסך כולל של 110,000 ₪, וזאת בגין הזמנה שביצע מאת התובע – הזמנת בגדים למכירה. לטענתו התובע לא סיפק לו את הסחורה כלל. לטענת הנתבע הוא מעולם לא קיבל כל הלוואה מהתובע. עוד טוען הנתבע כי ההוראה שנתן לביטול השיקים הייתה בידיעתו של התובע, וזאת לאחר שהודיע התובע לנתבע, כ-5 חודשים מיום ביצוע העסקה, כי לא יוכל לספק את הסחורה כפי שהתחייב. הנתבע מוסיף כי למרות בקשותיו, התובע לא השיב לנתבע את השיקים, באמתלות כאלה ואחרות. באשר למסמך בו מאשר כביכול התובע כי לא סיפק את הסחורה לנתבע: טוען הנתבע כי ביום 3.9.2014, שזהו תאריך כתיבת המסמך, הגיע התובע לחנותו של הנתבע ומסר לנתבע את המסמך, וזאת לאחר שהודיע לנתבע כי לא יוכל לספק את הסחורה באופן סופי. הנתבע אף מצרף עותק של שני שיקים שמסר לו התובע, המשוכים לתאריכים 12.2.2014 ו-30.6.2014, על סך כולל של 10,400 ₪, כראיה לכאורה לטענתו כי הוא לא חייב לתובע דבר. לתמיכה בגרסתו, מביא הנתבע את עדותו של מר יוסי שמעיהו (להלן: "מר שמעיהו").

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בחומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. סעיף 29(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת השטרות"), קובע חזקה בלתי חלוטה, על פיה השיקים ניתנו בעד ערך. המחלוקת בין הצדדים סובבת סביב נושא קבלת הערך לשיקים, ונוגעת לשתי שאלות עובדתיות: האחת, האם התובע סיפק את הסחורה לנתבע. השנייה, האם השיקים ניתנו בעבור עסקה לקניית סחורה בלבד, או שמא בנוסף ניתנו בעבור הלוואה שנתן התובע לנתבע.

הטענה שמעלה הנתבע היא טענה לכישלון תמורה. טענה זו נתמכת במסמך שאין מחלוקת שנערך ונחתם על ידי התובע. מכאן שהנטל שהיה על הנתבע, להוכיח את כישלון התמורה, עבר אל כתפי התובע – להוכיח שנתן תמורה בגין השיקים.

לטענת התובע, המסמך לוקה בחוסר מסוימות, שכן לא מפורטת בו הסחורה עליה מצהיר כביכול התובע כי לא סיפק אותה לנתבע, וכמו כן לא מפורטים סכומים ותאריכים של עסקאות הרכישה. לטענת התובע, בגלל חסר זה, לא ניתן לשייך את הצהרתו של התובע במסמך, לסחורה שבגינה ניתנו השיקים. עם זאת, התובע לא הציג כל ראיה לכך שסיפק סחורה לנתבע במועד כלשהו, לא הציג קבלות, חשבוניות או תעודות משלוח, ונראה שלא בכדי.

עוד אציין, כי המסמך נערך ביום 3.9.2014, שהוא תאריך קרוב לתאריכים הנקובים בשיקים. התובע, העוסק במסחר זמן רב, ודאי ער למשמעות ההצהרה עליה חתם, לפיה לא סיפק את הסחורה לנתבע. לא בכדי ניסה התובע להתכחש לכתוב במסמך. אולם גם בהסבר שהוא מעניק לנסיבות כתיבת המסמך, אין כדי להועיל לו. לטענתו כתיבת המסמך הייתה בעקבות בקשתו של הנתבע, וזאת כדי להשתמש בו כ"מכתב טובה" לבנק, בעזרתו יוכל הנתבע לקבל הלוואה בסך 250,000 ₪ (עמ' 6 ש' 7 – 8). לא ברור כיצד ניתן לראות בהצהרה של התובע, הכתובה בכתב ידו, לפיה לא סיפק סחורה לנתבע, בטוחה לבנק לטובת הלוואה בסך 250,000 ₪. עוד יש להוסיף, כי גם אילו סברתי שיש ממש בטענה, הייתי מתקשה ליתן תוקף להסדר שנועד – לפחות לכאורה – להונות צד שלישי, את הבנק. אני סבור, שכאשר צדדים לחוזה עורכים חוזה שביסודו מטרה בלתי חוקית – דוגמת הונאת צד שלישי – עליהם לדעת, שאם יפר מי מהם את חלקו בחוזה, לא בנקל ייחלץ בית המשפט ליתן סעד הנובע מאותו חוזה, ומי שחתם על מסמך כוזב (וכאמור – לא שוכנעתי כי כך הוא) כדי לאפשר הונאת בנק – צריך לדעת כי הוא עלול להידרש לעמוד מאחורי המסמך, כאילו היה אמת צרופה (ראו והשוו לעניין זה ע"א 8430/06 שבתאי נ' ספני (2008)).