תא"מ 33456-05-16 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' איילון חברה לביטוח בע"מ

 1.לפניי תביעת שיבוב, בסדר דין מהיר, בגין תגמולי ביטוח ששילמה התובעת למבוטחה בשל נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים מיום 23.04.2015, בין כלי רכב, מ"ר 87-151-76 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 78-590-11 שבעת התאונה היה מבוטח על ידי הנתבעת בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "רכב הנתבעת") (ולהלן: "התאונה").

2.אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לאחריות לקרות התאונה ובאשר להיקף הנזק.

3.נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה הוצגו ראיות הצדדים ונשמעה עדותם של נהגי הרכבים המעורבים בתאונה.

4.בתום הדיון בתביעה, הגיעו הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5.על יסוד החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שנהג הנתבעת יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 30% ואילו נהג רכב התובעת יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 70%.

הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית לביסוס מסקנתי.

יש לציין כי הצדדים הסכימו במעמד הדיון כי בית המשפט יוכל לבדוק באתר Google את מיקום התאונה. לאחר שעיינתי בצילומי הכביש מאתר Google נוכחתי להבין כי אכן כגרסתו של נהג רכב התובעת מדובר בכביש בעל נתיב נסיעה אחד המתפצל לשני נתיבי נסיעה, האחד המיועד לנסיעה ישרה והשני לפנייה שמאלה. מכאן, שנתוני מקטע הכביש בו ארעה התאונה אינם תומכים בגרסתו של נהג רכב הנתבעת.

עם זאת, דווקא משום שלפני נקודת ההתפצלות בכביש, מדובר בכביש בעל נתיב נסיעה אחד אשר מתפצל לשניים, כאשר אין חולק כי רכב התובעת נסע לפני רכב הנתבעת, הרי שאם חפץ נהג רכב התובעת לפנות שמאלה כל שהיה עליו לעשות הוא להמשיך בנסיעתו תוך הטיה קלה שמאלה על מנת להשתלב בנתיב הפונה שמאלה. כך שרכב התובעת לא היה אמור להיפגע מאחור. גם הטענה, לפיה רכב התובעת נפגע מאחור בשל אי שמירת מרווח אינה מתיישבת עם מוקדי הנזק. הרי לא מדובר בפגיעת חזית לאחור אלא בפגיעת הפינה הקדמית הימינית ברכב הנתבעת וכנף שמאלית אחורית ברכב התובעת. מוקדי נזק אלו מלמדים כי רכב התובעת סטה שמאלה מהנתיב הימני (לאחר התפצלות הכביש) בניסיון להקדים את רכב הנתבעת שהוסע על הנתיב השמאלי.

משכך, עיקר האחריות לקרות התאונה חל על נהג רכב התובעת.

עם זאת, איני פוטר את נהג רכב הנתבעת מכלל אחריות לקרות התאונה. נהג רכב הנתבעת לא ידע לומר במהלך עדותו אם הוא הבחין באיתות רכב התובעת ובאיזה מרחק הוא הבחין ברכב התובעת הסוטה שמאלה, הגם שאישר כי הבחין בסטייה שמאלה של רכב התובעת. בשל עמימות זו בגרסתו של נהג רכב הנתבעת, לא מן הנמנע כי הוא תרם תרומה חלקית לקרות התאונה.