לפניי תביעה לתשלום דמי שכירות בנכס מקרקעין ששכר הנתבע מאת התובע בגבעת שמואל. הנתבע, עורך דין במקצועו, שכר מאת הנתבע יחידת דיור בבית מגורים ברחוב הרצוג 2 בגבעת שמואל (להלן: "הדירה"). בהסכם השכירות מיום 12.9.2013 נקבע כי הנתבע ישכור את הדירה מיום 1.10.2013 ועד 30.9.2014 תמורת דמי שכירות בסך 4,000 ₪ לחודש.
על פי ההסדר שבין הצדדים, הפקיד הנתבע בידי התובע 12 המחאות, הראשונה ליום 1.10.2013 והאחרונה ליום 1.9.2014, ובהגיע מועד התשלום היה מוסר לידי התובע את דמי השכירות במזומן ומקבל בחזרה את השיק.
לטענת התובע, לא שילם הנתבע את דמי השכירות מיום 1.4.2016 ועד תום תקופת השכירות, ופינה את הנכס בסוף חודש ספטמבר, ואף זאת – רק לאחר שהוגשה נגדו תביעה לפינוי המושכר. עוד טוען התובע, כי הנתבע לא שילם את חלקו בתשלומי הארנונה, הגז, החשמל והמים.
ראשיתו של ההליך בתביעה לביצועם של חמישה שיקים – לתאריכים 1.4.2016, 1.5.2016, 1.6.2016, 1.7.2016 ו-1.8.2016 – שיקים שנועדו לתשלום דמי השכירות (4,000 ₪ כל אחד). לאחר מכן, ומאחר שהתובע הגיש גם תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות, הוחלט כי התביעה בבית המשפט לתביעות קטנות תימחק, ובמקומה תתוקן התביעה לפניי כך שתכלול את מלוא טיעוניו וטענותיו של התובע ביחס לנתבע. על כן, לצד התביעה השטרית הנוגעת לדמי השכירות, נוספו גם הטענות לתשלומים הנלווים.
הנתבע התגונן בטענה שמצב התחזוקה בדירה היה בכי רע, כי המזגנים בדירה לא פעלו, כי הצנרת בדירה הייתה לקויה ותנאי המגורים בדירה היו בלתי נסבלים. לטענתו, כאשר דרש מן התובע לתקן את הליקויים, החל הלה להתנכל לו, סירב לתקן את הטעון תיקון, ואף נקט אלימות פיזית נגדו, פעל לניתוק זרם החשמל והמים לדירה ואף נכנס לדירה ללא רשות.
הנתבע עתר לצרף את רעייתו של התובע להליך, כדי שניתן יהיה להגיש נגדה כתב תביעה שכנגד. הבקשה נדחתה בהחלטתי מים 3.1.2016 (בקשה מס' 20). על כן פנה הנתבע והגיש תביעה עצמאית לבית משפט השלום בראשון לציון (ת"א 52692-01-16), שאותה ביקש לאחד עם ההליך שלפניי בבקשה שהגיש לבית המשפט העליון (בש"א 769/16, נדחתה בהחלטת כב' השופט מ' מזוז מיום 20.3.2016).
בטרם אדרש להליך לגופו אציין, כי התנהלותם הדיונית של הצדדים ראויה לכל גנאי. הצדדים שניהם עשו כל שלאל ידם לסרבל את הדיון, להאריכו ולהקשות עליו. די לציין לעניין זה כי בתיק זה הוגשו לא פחות מ-54 (!) בקשות, רובן – בקשות סרק, שהתפרשו על פני עמודים רבים, ובחלקן (בעיקר בבקשות שהגיש הנתבע) – ויכוחי סרק, "הבהרות" ו"הסברים" שנועדו להתפלמס עם החלטות שניתנו.
עוד אציין, כי הנתבע עתר לזמן לעדות את כל השוטרים שהגיעו לדירה בעקבות תלונות שהגיש הנתבע על ניתוק החשמל – וכך נעשה; כן עתר לזמן לעדות את בת זוגו לשעבר, גב' אורית כהן – וכך נעשה. עדויותיהם של כל אלה התבררו כמיותרות ובלתי רלוונטיות לחלוטין להליך, כפי שאפרט להלן.
לאחר ששקע האבק שהעלו המאבקים המיותרים שבין הצדדים, מתבהרת תמונה שהיא, ביסודה, פשוטה מאוד: הנתבע התגורר בדירה עד סוף חודש ספטמבר 2014 (22.9.2014 לפי הודאתו הוא), אולם לא שילם את דמי השכירות החל מסוף חודש מרץ 2014. זהו הבסיס לתביעה, זו ראשיתה – וזו גם אחריתה.
ניסיונותיו של הנתבע להסיט את הדיון להתנהלות בעל הדירה – אינם יכולים לעמוד. אכן, אין לקבל מצב שבו בעל דין עושה דין לעצמו ופועל לניתוק החשמל או למירור חייו של דייר על מנת להביאו לעזוב נכס מושכר. ככל שהתובע נהג כך – ואינני משוכנע כי כך היה, שכן לא הובאו ראיות מניחות את הדעת לעניין זה, אולם סוגיה זו תתברר, יש להניח, בהליך שיתנהל בבית המשפט בראשון לציון – התנהגות זו ראויה לגינוי.
אלא שאם הטענה שלפיה התובע בחר לנקוט סעד עצמי עודנה טעונה הוכחה, אין כל ספק שהתובע נקט סעד עצמי – והוא אף מודה בכך בפה מלא. נזכיר: הנתבע ביטל חד-צדדית חמישה שיקים שנועדו לתשלום שכר הדירה וסירב לשלם את תמורת הנכס; הנתבע סירב לפנות את הנכס חרף העובדה שלא שילם את דמי השכירות – ועל כן, אין הוא יכול להישמע – בוודאי לא בהליך לפניי – בטענות כלפי התובע על אותה התנהלות בדיוק.