תא"מ 32790-03-14 מדינת ישראל נ' רוזנטל ואח'

מונחת בפני תביעה שעניינה תאונת דרכים, אשר אירעה ביום 6.9.12 בתחנת הדלק "פז" בצומת בית קמה בין כלי רכב נושא מספר רישוי 10-238-69 ובין כלי רכב נושא מספר רישוי 88-152-01 (להלן: "התאונה").

אין חולק כי אירעה התאונה, אך יש חולק באשר לנסיבות התרחשותה.

העידו בפני שני הנהגים המעורבים בתאונה והוגשו הראיות.

בתום הדיון בתביעה, לאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הסמיכו באי כח בעלי הדין את בית המשפט לפסוק את הדין על דרך הפשרה, על פי סע' 79 א' לחוק בתי המשפט התשמ"ד-1984. זאת לאחר שהובהר לצדדים כי פסק הדין יינתן ללא נימוקים וכי העילות לערעור על פסק דין זה הינן מצומצמות ביותר, כך שקיים קושי משמעותי לערער עליו.

לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות, ובשים לב לנסיבות קרות התאונה ומוקדי הנזק ברכבים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחלק את האחריות בין הנהגים המעורבים, באופן בו יישא הנתבע 1 באחריות בשיעור של 90% ואילו נהג התובעת יישא באחריות בשיעור של 10%.

עדות נהג התובעת, אשר הובאה כתימוכין בגרסת התובעת, היתה קוהרנטית ואמינה והוא תיאר התאונה לפרוטרוט באופן ברור. לדבריו קודם לתאונה החל ביציאה מתחנת הדלק במטרה לפנות ימינה על מנת להיכנס למגרש החניה. נהג התובעת העיד, כי בשלב זה זיהה האוטובוס משמאלו ולכן עצר עצירה מוחלטת, כאשר חלקו הקדמי בולט אל עבר כביש הגישה אל מגרש החניה. לטענתו בעת פנייתה ימינה, שפשף האוטובוס את הצד השמאלי של רכב התובעת.

עדות הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), אשר הובאה כתימוכין בגרסת הנתבעים, לא הפריכה את גרסת התובעת, ואף איששה אותה. הנתבע אישר, כי קודם לתאונה נסע בנתיב שמשמאל לנתיב בו היה רכב התובעת במטרה לפנות ימינה אל מגרש החניה. הוא אישר, כי בעת התאונה היה רכב התובעת ביציאה מתחנת הדלק. כמו כן הוא אישר, כי כאשר החל להשתלב בכביש הגישה אל מגרש החניה היה רכב התובעת מימין לו, וכי אין במתחם תמרורים.

עם זאת, טען הנתבע, כי הספיק האוטובוס להשתלב כמעט באופן מלא בכביש הגישה לחניה. עוד טען, כי קודם לתאונה הבחין ברכב התובעת עומד, וכי רק לאחר שהאוטובוס חלף על פני רכב התובעת פגע בו רכב התובעת. מצאתי כי טענתו זו פחות מסתברת. הנתבע העלה טענתו זו לפיה הבחין ברכב התובעת לראשונה בחקירתו בבית המשפט. טענה זו לא עלתה בטופס ההודעה מטעמו (נ/1). זאת ועוד, הנתבע סיפק עדות עמומה ובלתי משכנעת באשר לעמידת רכב התובעת קודם לתאונה. אף כי טען כי ראה את רכב התובעת עומד, לא ידע לומר האם רכב התובעת חנה במקום או תדלק. הוא אף אישר, כי משאבות הדלק, אשר בסמיכות להן טען כי עמד רכב התובעת, ממוקמות בריחוק מהנתיב אשר אליו השתלב האוטובוס (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון, שורות 9-12). עדות זו מעוררת תהיות בדבר מידת יכולת הנתבע להבחין ברכב התובעת קודם לתאונה. מעבר לכך, גרסה זו פחות מתקבלת על הדעת, שכן ממנה עולה, כי אף שהאוטובוס כבר השתלב בנתיב הגישה מול רכב התובעת, בחר נהג התובעת לנסוע כברת דרך ישירות אל תוך האוטובוס, ולהתנגש בו לאורך צד ימינו.

לפיכך התרשמתי כי הנתבע 1 הוא הנושא העיקרי באחריות לתאונה.

עם זאת, אף נהג התובעת נושא באחריות מסויימת לתאונה. יתכן כי לו היה קשוב ודרוך יותר להתפתחויות בכביש, ונמנע מחדירה אל תוך נתיב הנסיעה אליו השתלב האוטובוס, היה יכול למנוע התאונה ולכל הפחות לצמצם נזקיה.

נוכח האמור לעיל, יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 3,542 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל, ואגרת משפט ששולמה.

שכר עדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכ"ט עו"ד בסך של 1,250 ₪.

הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, ו' שבט תשע"ה, 26 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.