תא"מ 32417-04-15 ג'מס סויסה נ' מוזס

לפניי בקשה לצירוף ראייה וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לפי ס' 158א לתקנות סדר הדין האזרחי.

בבקשתו מבקש התובע לצרף כדבריו אישור ממשרד הרישוי בדבר תקינות הכננת אשר נמצאה ברכבו שנשרף. כאמור בס' 8 לבקשתו, מציין התובע כי חיפש אחר מסמך זה זמן רב, ואף סבר שהלה נמצא ברכב בעת שזה נשרף. ואולם, בעת ביצוע ניקיונות הפסח בדירתו לאחרונה, מצאו מחדש, וכעת הוא מבקש להגישו. יצוין, כי לבקשה זו צורף תצהיר ערוך ומאומת כדין.

בתגובתו, דוחה הנתבע את בקשת התובע. לגישתו, אין עסקינן במסמך בודד גרידא כי אם לדבריו: "שורה של מסמכים הכוללים, תצהיר חדש של המבקש, אישור בדיקה של וו הגרירה, אישור בדיקת כננת קדמית, רישיון יצרן וחשבונית מס". עוד טוען המשיב, כי התצהיר שצורף כתמיכה לבקשה אינו אלא תצהיר אשר מהווה תמיכה במסמכים עצמם. זאת ועוד, בהתאם לפסיקה אליה הפנה אותי בתגובתו (ת.א (נצרת) 2681-06-08), טוען הנתבע כי מסמכים אלה אינם מוגשים בשל "הפתעה" מצד התובע ביחס לטענותיו של הנתבע, כי אם אלו נטענו עוד מראשיתו של כתב ההגנה. על כן, אין להתיר את הגשתם וזאת כאשר בקשת התובע הינה (כדבריי הנתבע): "חסרת בסיס משפטי והגיון".

דיון והכרעה;

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, מצאתי כי דינה להתקבל מהנימוקים כדלקמן:

1. הלכה פסוקה שאף אושררה רק לאחרונה בפסק דינה של כבוד שופטת בית המשפט העליון א.חיות ברע"א 6165/15, כי "על בעל הדין להביא את ראיותיו ב"חבילה אחת (תקנה 158(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי), אך לבית המשפט נתונה הסמכות לחרוג מכלל זה ולהתיר לבעל דין הגשת ראיות נוספות כאשר מדובר בראיה משמעותית הנושאת משקל של ממש לגילוי האמת וחשיפתה. בהקשר זה על בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את אופי הראיה הנוספת; את השלב בו נמצא המשפט במובן זה שככל שהשלב מוקדם יותר תטה הכף אל עבר אישור הבקשה; האם בעל הדין יכול היה להביא את הראיות בשלב מוקדם יותר ומה הסיבה שלא עשה כן; ואת הנזק הדיוני שייגרם לצד המתנגד להגשת הראיה אל מול הנזק אשר עלול להיגרם למבקש אם תדחה בקשתו להגשתה... הכלל הוא כי על בעל דין להגיש את מכלול ראיותיו בחדא מחתא ולפעול בהתאם לסדר הדין ולהחלטות בית המשפט, אך יתכנו מקרים חריגים שיצדיקו סטיה מאותו הכלל.

2. בתיק דנן התקיימו עד כה כשלושה דיונים, ובזאת שתי ישיבות הוכחות, אשר הסתכמו בלמעלה מ- 7 שעות שיפוטיות. אכן, הגשתם של המסמכים לעיל כעת הינה ב"זמן הפציעות" של ההליך, וזאת כאשר בתיק זה נותר עוד דיון הוכחות קצר בן שעה שיפוטית אחת בו עתיד להיחקר הנתבע. מכאן, שככול וחלוף הזמן מהווה שיקול להכרעתי, שהרי דין הבקשה להידחות.

3. ואולם, בשים לב לעילת התובענה , הקשיים בהוכחתה, ומורכבותו של תיק זה ככלל, סבורה אני כי דין הבקשה להתקבל. על אף שאני מקבלת את טענת הנתבע ולפיה מדובר בשורה של מסמכים תוך שלא מצאתי כל הסבר באיחור הרב בהגשתם, איני רואה בצירופם בגדר פגיעה בנתבע, אם כי תרומה לחקר וחשיפת האמת בלבד, אשר כאמור אינה פשוטה כלל ועיקר בתיק זה , ותוך שמצאתי כי ניתן לרפא את מחדלו של התובע בהוצאות.