תא"מ 32286-01-15 שלמה תחבורה (2007) בע"מ נ' איי אי ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ

1.לפניי תביעה כספית בסדר דין מהיר שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 14.08.2014, בין כלי רכב, מ"ר 81-104-53 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 50-656-74 (להלן: "רכב הנתבעת") (ולהלן: "התאונה").

2.אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה, אלא לעניין נסיבות התרחשותה.

3.נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה הוצגו ראיות מטעם הצדדים, והעידו הנהגים המעורבים בתאונה.

4.בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שהאחריות לתאונה תוטל על נהגת רכב הנתבעת, בעוד שנהג רכב התובעת יישא באשם תורם בשיעור של 30%.

הגם שהצדדים הסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה קצרה לביסוס מסקנתי:

אני מעדיף את גרסת נהג רכב התובעת, על פני גרסת נהגת רכב הנתבעת.

שוכנעתי כי לנהגת רכב הנתבעת אצה הדרך, ולא נהגה בזהירות המתחייב למראה רכב שלפניה העוצר. מסופקני אם נהגת רכב הנתבעת ראתה ארבע אורות מהבהבים ברכב התובעת, ואני סבור כי כל שראתה הוא איתות בלבד, שכן מטרתו של נהג רכב התובעת הייתה להכניס את רכבו שמאלה לחניה.

הייתה זו מחובתה של נהגת רכב הנתבעת להיות ערה לתנאי הכביש ולוודא, טרם עקיפת רכב התובעת, שהרכב שעצר לפניה לא מתכוון לסטות, והיא הייתה אמורה להמתין מעבר לאותן שתי שניות, ולהתחיל לעקוף בזהירות המתחייבת.

לפיכך, אני משוכנע כי האחריות לתאונה חלה על נהגת רכב הנתבעת.